בעקבות שיחה שהיתה לי לא מכבר עם ידיד צלם, עלה נושא מעניין שגורם לי הרהורים נוגים באשר לקלות הבלתי נסבלת שאנו נגררים אחרי יצרני ציוד הצילום.
יש לנו מצלמה דיגיטלית טובה בת מספר ראוי של פיקסלים (6-12 מיליון), עם שליטה מלאה בכל הפרמטרים של הצילום, מהירות תריס שמגיעה לאן שאנחנו רוצים, באפר של זכרון שמספיק לצילום רציף כאוות נפשנו וחיי סוללה טובים. אשרינו וטוב לנו ואנחנו מקליקים בחדווה.
והנה, שומו שמיים, בא היצרן האהוב עלינו והוציא לשוק מצלמה חדשה – עם קונץ חדש שאין לנו כיום במצלמה שלנו. כמו – צילום בשחור-לבן, צילום באיזו מאוד גבוה, צילום באינפרא אדום, יותר פיקסלים, פריים מלא וכ"ו.
חיינו הופכים באחת לגיהינום.
אנחנו מרגישים שמה שיש לנו כרגע זו גרוטאה אופטית בידינו שהפכה בין לילה לפאסה. עובר לנו החשק לצלם בה.
נדבקנו בוירוס קטלני, שמריץ את מוחנו לחזור ולהרהר מנין ניקח את הכסף לשדרג את הגרוטאה שבידינו, שעד אתמול היתה עדיין יצירת מופת צילומית ובין לילה הפכה לשבר כלי.
אחרי שנקטנו באסטרטגיות פוליטיות שונות שכללו את מנהל הבנק, האשה וכל הנוגעים בדבר, אנו נפטרים בחדווה מהגרוטאה ומחזיקים בידינו הרוטטות את שכיית החמדה של היצרן האהוב עלינו.
אנחנו מריחים את הקופסה החדשה, פותחים אותה ביראת קודש, טוענים את הסוללה החדשה, ויוצאים בהזדמנות הראשונה לצלם בה ולבדוק את הפונקציות החדשות הנהדרות שמובנות בתוכה.
נניח שהפונקציה הנהדרת החדשה שנוספה לנו היא צילום באיזו 6400.
מתי נצלם באיזו גבוה כזה? בתנאי תאורה מאוד מאוד לקויים. אנחנו מטיילים לנו בסמטה אפלולית בלילה עם עדשת ה 50/1.4 שלנו ומצלמים בהתרגשות רבה מהיד. איזה יופי!
מגיעים למחשב שלנו, פורקים את התמונות ואכן – המהפך הגדול נראה לעינינו! התמונות באיזו 6400 במצלמה החדשה נקיות מרעש כמו התמונות באיזו 3200 במצלמה הישנה! יש!
רגע.
אנחנו אוהבים לצלם טבע, לא? אז איפה נצלם טבע בחושך? אולי צילומי לילה?
אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים בכוונה מקומות אפלוליים לצילום. הצבעים כבר לא מתקבלים כמו שהיו בעבר כשצילמנו בתנאי תאורה טובים – אבל אנחנו מוכרחים לצלם בחושך, לא? הרי יש לנו מצלמת קסמים עם איזו 6400!
עובר קצת זמן - התלוי בכנות שלנו עם עצמנו, אנחנו חוזרים לצלם בדיוק באותה דרך שצילמנו בעבר ואותם דברים אהובים משכבר הימים. אם אנחנו מעיזים להתבונן במראה ואמיצים דיינו – נוכל לשאול את עצמנו בכנות למה החלפנו ונגלה – שזו היתה גחמה של רגע.
כמובן שבמפגשי החברים או בפורומי הצילום השונים נפליג בסיפורי העליונות הבלתי מעורערת של המצלמה החדשה שלנו על כל המצלמות בעולם ואולי נשכנע עוד כמה רפי החלטה להחליף, שגם הם ילכו בעקבותינו – והנה, אנחנו כבר לא לבד.
ולא חשוב אם זה האיזו הגבוה, הפריים המלא, צילום ה IR, קצב הצילום הגבוה, יותר פיקסלים וכ"ו. התירוץ קיים – ובסופו של היום, אנחנו לא עומדים בפיתוי.
אבל ברגע של אמת – כולנו הפראיירים של הדור הזה ואינני מוציא את עצמי מהכלל.
כל מצלמה חדשה, כל עדשה חדשה יוצרת אצלנו גלים – אבל כאלו שנגרמים מהטלת אבן לים. אחרי שבוע, חודש, חצי שנה – תלוי באופי שלנו, אין כבר סימן למקום בו הושלכה האבן.
אנחנו חוזרים למנהגי הצילום הישנים שלנו. אני חוזר לצלם מאקרו עם ה 105VR על ה D200 בדיוק באותה דרך שצילמתי מאקרו עם ה CP990 הישנה והטובה לי, רק במחיר פי 10 ועם עומק שדה רדוד בהרבה.
נכון, אני יכול להגדיל את התמונות לפוסטר של מטר וחצי על מטר. זהו תירוץ מצוין – חוץ מעובדה אחת קטנה – אין לי על הקירות תמונות בגודל כזה, והקרובה ביותר היא תמונה של מטר על 70 ס"מ שצולמה דווקא ב CP990...
אפשר רק להיות קצת עצובים וקצת מבודחים מהתופעה הזו. אני חוזר לי לצלם לפעמים ב D100 הישנה והטובה שמשרתת אותי כבר ארבע שנים, כמעט חמש. אני מכיר אותה על בורייה, יודע מה בדיוק לצפות ממנה (ואגב, היא מגיעה עד איזו 6400...) ומעולם לא אכזבה אותי.
אני ממשיך לצלם את אותם נושאים – פרחים, אנשים, נשים, נופים.
אבל – בגל החדשות הבא, עם כל צעצוע חדש שעומד להיכנס לשוק אנחנו כבר חשים את הדריכות, את הרטט, את הגירוד בידיים ובארנק. מתחילים להסתכל על הציוד הישן שלנו בשאט נפש...וחוזר חלילה.