במאמר הקודם בנושא התחלתי תוהה על התופעה כי ביפן, מולדת המצלמות הדיגיטליות, מסתמנת מגמה גוברת והולכת של צלמים מכל הרמות לחזור דווקא לצילום פילם. אני ממשיך להרהר בזה עוד ועוד.
כל שנה נערכים כמה ירידים ביפן של מכירת מצלמות פילם ישנות והמחירים מרקיעי שחקים.
הסוחרים היפניים טסים לכל רחבי העולם כדי למצוא מצלמות פילם ישנות שנחטפות ונבלעות אצל לקוחותיהם בירידים.
הרטרו הזה לא כל כך מובן במחשבה ראשונה. איכות תמונות הפילם בדרך כלל ירודות מאיכות התמונות המופקות מדיגיטלי, מה עוד שמגוון הפילמים הזמינים התכווץ מאוד כי הרבה יצרנים יצאו מהמשחק.
נוסיף על זה את הסרבול של פיתוח, סריקה או הדפסה, שריטות, אבק, בלאי של האמולסיה – ממש לא מובן.
התופעה יוצאת דופן, אך תופסת לה מאחזים גם בארצות אחרות, וחוג צלמי הפילם מתחיל להתרחב.
מה הסיבה?
האיכות הטכנית היא בוודאי לא הצדקה, להיפך.
התשובה של היפנים מאוד פשוטה כפי שכתבתי בעבר - בפילם מצלמים, לא מקליקים. אם אתה מכיר את הכלי שלך, יודע את כללי הצילום ויש לך עין טובה – אתה מקבל את מה שאתה רוצה. אתה צריך לדעת לצלם. מאוד פשוט. זהו המבחן האולטימטיבי לצלם.
בדיגיטלי – מקליקים בלי הגבלה, יש משוב מיידי ואלו שמצלמים ב RAW יכולים בעצם לחזור ו"לצלם" את הסצינה במחשב עם כלי עיבוד RAW.
בעיני היפנים ואלו שהולכים אחריהם – זה לא נקרא צילום.
אנחנו, הציבור מרובה הפיקסלים והפוטושופ מתבונן בתופעה כמו שמתבוננים בחיות בגן החיות.
אבל - האם אין משהו בנטיה הזו? האם זה רק אנכרוניזם והתרפקות על העבר?
הרהרתי בזה לא מעט וממשיך להרהר בזה - והגעתי למסקנה שיש יותר מקורט של אמת במחשבה הזו.
קודם כל, אני זוכר את הימים בהם ציפיתי לקבל חזרה את הפילמים מהפיתוח. כמה שמחתי כשמה שרציתי לצלם, אכן התקבל כמו שרציתי. כמה נעצבתי על לבי כשזה לא התקבל. המתח הזה היתה חוויה בפני עצמה. להמתנה הזו אני דווקא לא מתגעגע.
הפקתי לקחים מכל פילם ומכל סדרה. ניסיתי להבין את השגיאות שלי ולתקן אותן בפעם הבאה.
ומה היום? אני רואה מה קיבלתי בזמן אמת ויכול לתקן את השגיאות.
זה נחמד, אבל מסאב קצת את יכולת הצילום שלי.
מהי האנלוגיה הדיגיטלית לצילום פילם?
כבו את הצג האחורי ואל תצפו בתמונות אותן צילמתם זה עתה.
צלמו ב JPEG כך שלא ניתן לתקן יותר מדי את התמונות במחשב (או ל"צלמן מחדש" עם שימוש ב RAW).
צפו בהם רק בבית.
קשה לחשוב על שיטת צילום כזו, לא? אבל היא תהפוך אותכם בכוח לצלמים טובים יותר.
לאט לאט החלקנו במדרון החמים והנוח של הצילום הדיגיטלי. לא הרגשנו שאנו כבר מצויים בארץ אחרת. ארץ בה אנחנו מקליקים הרבה יותר מאשר אנחנו מצלמים.
אולי זו האבולוציה. הרי כבר לא צריך לקום בבוקר, להאכיל את הסוס ולרתום אותו לעגלה. נכנסים לרכב ומתניעים.
לכל אחד היום יש מצלמה דיגיטלית – אמיתית או בטלפון. האם זה יצר צלמים טובים יותר? מסופקני.
אולי היפנים צודקים. אולי הם יישארו אחרוני הצלמים האמיתיים בעולם?
כאלו שאינם משתילים בתמונה דברים שלא היו. כאלו שלא מצלמים מחדש במחשב עם RAW.
זו מחשבה טורדנית.
אבל - אני לא חושב שכבר אוכל לרסן את עצמי מלהתבונן בתמונות לאחר הצילום.
אני גם לא חושב שאוכל להמתין להגיע הביתה כדי לראות מה עשיתי. העצלות גברה גם עלי.
מה נותר? אני מצלם ב JPEG ברוב עבודותי. משתדל לקלוע נכון לחשיפה ולקומפוזיציה. חושב מהיכן אמדוד את האור. היכן אקבע את נקודת הפוקוס. אני יודע שמרחב התיקון שלי בתוכנה הופך להיות מוגבל, לכן משתדל יותר.
האם זו נחמה פורתא או עוד תירוץ כדי להשאר "פרימיטיבי" ולא לצלם ב RAW ?
או אולי זו הדרך הנכונה להשאיר את רוח הצילום פועמת אצלי? את החוויה הכמעט אולטימטיבית של סגירת הקובץ בשעת ההקלקה? זהו, אין מה לתקן אחר כך.
הייתי גרוע – אצטרך להשתפר. הייתי טוב – אני שמח. סילקתי קצת את הקביים של המחשב. גם כן משהו.