לא סוד הוא שניקון יצרה גלים גדולים בעולם ה DSLR בשנים האחרונות. לפני כשנתיים הנחיתה לשוק את ה D300 שאורזת בתוכה שלל פונקציות שימושיות – מערכת אוטופוקוס מתקדמת, מערכת עיבוד חדשה – Expeed, מדידת אור מטריקס 3D ומעקב צבע ועוד.
גוף ה D300 הוא חסון, אטום לסביבה וקצב הצילומים שהציגה שהגיע ל 6 מסגרות לשניה היה מצוין למטרות צילום טבע וספורט.
לצערם של הרבה חובבים – לא קמה ל D300 יריבה הגונה בליין של קנון – עד לעצם ימים אלו.
לאחר שנתיים של איחור, באה קנון עם תשובה הולמת ל D300 – ה 7D החדשה. הדמיון בין שתי המצלמות רב מבחינת חוסן המבנה, התגובתיות של המצלמה ופרמטרים רבים נוספים.
גם מחיר ההנחתה של המצלמות דומה – כ 1800 דולר (ה D300 עולה כיום 1500 דולר, וכשתגיע ה D300S היא שוב תעלה כ 1800 דולר).
אם נשווה את היכולות של שתי המצלמות זו מול זו, ההבדלים כבר אינם משמעותיים לבד משני הבדלים בולטים – יכולת צילום וידיאו HD וכמות הפיקסלים בחיישן.
ישנן הבדלים לכאן ולכאן ברמת האיזו הנמוך והגבוה, כיוון ה WB, מידת הפיצוי האפשרית לחשיפה, קצב האש המרבי ועוד, אבל כאמור – הם לא ממש משמעותיים.
את הוידיאו HD משלימה כעת ניקון עם ה D300S – אמנם רק 720P לעומת 1080 של קנון – אבל ההבדל הויזואלי לא גדול.
ההבדל הגדול הוא בכמות הפיקסלים בחיישן – 18 מ"פ בקנון החדשה לעומת 12 מ"פ ב D300/S.
הבה נראה את הביטוי הגרפי של כמות הפיקסלים:
 | | Color Space: sRGB |
ההבדל די ניכר – ואין ספק שבחיישן עם 18 מ"פ ניתן תיאורטית ללכוד 50% יותר מידע מאשר בחיישן של 12 מ"פ.
קנון, לפחות על פי הדוגמאות המטיילות ברשת, עשתה עבודה מצויינת בסילוק רעשים באיזו גבוה (המצלמה החדשה מגיעה עד איזו 12,800 בדחיפה). ברמות האיזו הגבוהות – 3200 ומעלה כמעט ואין פגיעה בכמות הפרטים המצויה בתמונה.
באיזו המרבי ניתן לראות קצת BANDING – פסים חלשים אופקיים באזורים הכהים מאוד, אבל זו תופעה נורמלית למדי כשדוחפים חיישן לרמות איזו גבוהות שכאלו.
איזו 3200 שימושי ביותר, ואפילו איזו 6400 שימושי עם קצת ניקוי.
באיזו הגבוה ביותר לא כדאי להשתמש אלא רק במצבי חירום ולא כשצריך הגדלות, אבל טוב שהוא ישנו.
אין ספק שקנון עשתה כאן עבודה מצויינת בניקוי השלג עם פגיעה מינימלית בפרטים.
אבל יש בחיישן הצפוף גם כמה חסרונות.
צפיפות הפיקסלים בחיישן זה שוות ערך לחיישן של FF עם 47 מ"פ! ה DSLR הכי מפורטים כיום בעלי חיישני ה FF מגיעים לצפיפות של 24 מ"פ לכל שטח החיישן – חצי מהצפיפות ליחידת שטח של החיישן החדש של קנון.
מה זה אומר?
עם השלג באיזו גבוה ניתן להתמודד איכשהו, וקנון עשתה זאת בהצלחה – אבל מה עם הפרטים שבתמונה?
הצפיפות הקווית של הפיקסלים היא 232 פיקסלים למילימטר. לו החיישן היה שחור-לבן והיינו מנצלים אותו עד תומו, היתה נדרשת עדשה עם יכולת הפרדה של 116 זוגות קוים למילימטר. עדשות כאלו – ממש קשה למצוא.
רוב הדוגמאות המצולמות באתר של פיל אסקי צולמו משום מה בשתי עדשות בינוניות –
ה 70-200 /4 הרגילה (לא ה IS ) ובעדשת ה 17-85 שאיננה ידועה בחדותה.
שתי עדשות אלו לא מתקרבות אפילו ליכולת החיישן – אז מה עשינו? עם עדשות אלו ניתן לקבל רזולוציה אפקטיבית כמו של חיישן של 10 מ"פ במרכז ושל 6-8 מ"פ בשוליים.
מה שזה אומר שקנון חייבת לצאת עם משפחה של עדשות אולטרא-חדות כדי לגעת ברוב הפיקסלים של החיישן הזה. איזה חובב יוכל להרשות אותן לעצמו?
גם אם במרכז העדשה תעביר 30 LPM ב 100% חדות וקונטרסט, זה בערך רבע מיכולת התיאורטית של החיישן. ומה קורה בשוליים? נכון שזהו חיישן APS קטן, והשוליים לא רחוקים, אבל צלילה ל 60-70% בקונטרסט היא לגמרי נורמלית באופטיקה של ימינו. חשבו לבד את המשמעות.
קנון יצרה כאן מצלמה מעולה – שבנויה כמו שמצלמה חצי מקצועית צריכה להיות בנויה. סוף סוף יש יריבה הגונה ל D300 הותיקה. תוספות הוידיאו, קצב אש מוגבר, איזו גבוה שמיש מאוד מפתים.
אבל - קנון לחצה כאן על הדק הפיקסלים בכל העוצמה, קצת יותר מדי לדעתי. לו המצלמה היתה FF עם מספר שכזה של פיקסלים – היא היתה נפלאה כמו ה 5DMK2, ואולי אף יותר טובה.
הבעיה שאת חוקי הפיסיקה קשה לעקוף.
מעניין שבמצלמת הדגל של ה P&S של קנון – ה G11 החדשה, היא כבר למדה לקח והורידה את כמות הפיקסלים ל 10 מ"פ מקרוב ל 15 מ"פ בקודמתה – ה G10 כי התוצאות של האחרונה לא היו משביעות רצון מבחינת רזולוציה.
אני מעריך שקנון עבדה על ה 7D חודשים ארוכים, הרבה יותר מאשר על ה G11 וצפיפות החיישן נקבעה מזמן ולכן השינוי לא היה אפשרי וחבל.
מצלמה כזו עם 12-14 מ"פ היתה יכולה להיות כוכבת אמיתית. כעת נותר להמתין לסט של עדשות שיוכלו להרשים את כל פיקסליה של ה 7D.
|
פורטל הצילום של טד בפייסבוק
