בימי הפילם העליזים שלי המילים הללו ישבו חרוטות היטב בראשי. כשלקחתי מצלמה עם פילם ליד, זה היה לנגד עיני, כמו שהיום מצוי האיזו והבוקה בראש מעייני.
המילה הפכה להיות מילת "אש" בימי הצילום הצבעוני. מי שעסק בפיתוח והגדלה בעצמו, היה מכיר את התסכול העצום שהתופעה הזו היתה גורמת - ודווקא במקומות שהכי צריכים היינו את ההיפך.

לכל הצעירים שלא מכירים את המושג שתרגומו לעברית הוא "כשל ההדדיות" - זו התנהגות קלוקלת של פילם צילום בגלל חוסר הליניאריות שלו.
החיישנים הדיגיטליים מאוד ליניאריים, כמעט בכל תחום החשיפה המותר. יותר אור - יותר חשיפה. פחות אור - פחות חשיפה.
לתופעה הזו היו שתי פנים. נניח צילמנו משהו בחשיפה של 1/1000 שנייה בצמצם 8. על פי הספר, היינו צריכים לקבל אותה חשיפה של הפילם ב 1/2000 בצמצם 5.6 או ב 1/4000 בצמצם 4. אבל - נאדא.
ככל שהעלינו את המהירות, הסטייה מהחשיפה הנכונה גדלה והלכה (קיבלנו UNDER).
אותו דבר קרה בכיוון ההפוך:
חשפנו בלילה למשך 10 שניות בצמצם 8. כשחשפנו למשך 20 שניות, יכולנו תיאורטית לסגור צמצם ל 11 - אבל לא הוא. ההתנהגות הבלתי ליניארית של הפילם יצרה חשיפה שגויה.
מסתבר שגרגרי הליד הכסף המצויים בפילם אינם רגישים באותה מידה למכפלה של זמן החשיפה בכמות האור הנכנסת או בעצם לכמות הפוטונים הכללית הפוגעת בפילם.
המצב היה גרוע עוד יותר בסרטים צבעוניים. הרגישות של כל שכבה צבעונית היתה שונה מהאחרות בקצוות החשיפה. הדבר היה גורם לסטיות צבע גדלות והולכות ככל שנכנסנו עמוק יותר לתוך "שדה המוקשים" של ה Reciprocity Failure.
היו סרטים שכשלו כבר בחשיפות קצרות מ 1/500 של שנייה.
אבל - היה לזה יתרון אחד קטן - סרטי נגטיב בש"ל ידעו לספוג חשיפה גדולה יותר מבלי להישרף (אחת הבעיות הגדולות בדיגיטלי). הסיבה - ההיענות שלהם בקצה הלבן לא היתה ליניארית (הנגטיב היה משחיר אבל לא לגמרי). מאידך, בצד הכהה קרה ההיפך.
אם צילמנו באנדר - או אם אזורים מסוימים בפריים היו אפלים - לא מצאנו כל פרטים באופל. הפילם פשוט לא הגיב למנה הזעירה של האור.
זו היתה הפתעת חיי כשעברתי לדיגיטלי. כבר ב CP990 ההיסטורית גיליתי באופן לגמרי מקרי שהשחור לא ממש שחור, ובוודאי שאיננו "מת". טיפול קצר של הבהרה ב LEVELS שולף מאזורי האופל כמות אדירה של פרטים. אמנם, גם "שלג" מוצף בהבהרה הזו, אבל יש מידע. את השלג אפשר להוריד באחד מהכלים שמצויים בכל תוכנה גראפית - והפלא ופלא - מצאנו לפתע פרטים שלא חשבנו שבכלל מצויים בפריים.
בפילם - לא מצאנו כלום. הנגטיב היה שקוף לגמרי - צלולואיד "נטו".
סרטי השקופיות היו עוד יותר קיצוניים בעניין הזה. הטווח הדינאמי שלהם קטן מהנגטיב, והשחור שלהם וכנ"ל הלבן נאטמים במהירות על ידי חשיפה לא מדויקת.
בעולמנו הדיגיטלי - חשיפת יתר גורמת לטביעה של כל הפרטים בלבן. אם מצלמים ב RAW - ניתן קצת לתקן את החשיפה - אבל לא כאשר יש אובר פראי.

וכעת לפנטזיה שלי - מצלמה עתידית ששבריר שנייה לפני שהמידע נלכד בחיישן היא מעבדת כל פיקסל באופן אינדיבידואלי ומשנה לו את הרגישות. כך יקרה שפיקסל מסוים יכול להפוך לבעל רגישות של איזו 50 ושכנו יקפוץ לאיזו 1600. זה יפתור לחלוטין את הבעייה של חוסר טווח דינאמי מספיק ויקנה לחיישן טווח גדול פי 1000 ממה שיש לו היום.
נוכל גם לשלוט בעתיד בתחומי השינוי - נוכל לאפשר שינוי בין איזו 50 ל 200 או בין איזו 25 ל 6400. זה ישפיע על הקונטרסט שנראה בתמונה, לכן יש צורך באפשרות שליטה.

בינתיים, נפטרנו מצרה גדולה - שמי שצילם ופיתח הרבה בפילם היה נתקל בה חזור והיתקל, בפרט בצילומים בחשיפות קצרות מאוד או ארוכות מאוד.

יחי החיישן!