השאלה הזו בוודאי מנקרת בראשם של הרבה אנשים.
לא נעים, צריך לשוחח קודם, מצלמים מרחוק – כמו גנבים בלילה, לא אכפת מה יגידו וכ"ו – אלה ממגוון התגובות לשאלה הזו.
מה שאני יכול לספר הוא רק הטכניקות שלי, ואיש הישר בעיני יעשה.
התנאי הראשון לצילום רחוב הוא הפגנת בטחון עצמי בלתי מעורער – כאילו אתם צלמי ה NG לפחות. אם אתם מתביישים, גם אלו שמצטלמים יתביישו.
לנשים הרבה יותר קל לצלם אנשים ברחוב כי הן פחות "מאיימות" ופחות "מסוכנות" (עאלק...).
אנחנו, הגברים המסכנים צריכים לנקוט בשיטות אחרות.
אז אספר על כמה שיטות שלי.
כשאני רואה בחורה נאה ברחוב ששווה קליק – אני ניגש אליה ואומר לה משהו כזה:
"עיניים נהדרות כמו שלך טרם ראיתי, מותר לצלם אותן?"
או:
"יש לך את הפנים הכי יפות שראיתי אי פעם – אני יכול להנציח אותן שאוכל לשמור אותן לעצמי?"
ואם הגברת במקרה יפה כמו הצרות שלי -
"יש לך הבעת פנים מרתקת שבוודאי תעניין את הצופים בפורום שלי – אפשר?"
או:
"יש לך בגדים נהדרים – אני יכול לצלם אותם ולהראות לאשתי?"
מעולם לא שמעתי "לא" בגישה הזו.
במקומות יותר ליברליים – אני קצת יותר חצוף.
עומדות שתי נערות נאות ומפטפטות אחת עם השניה. אני נעמד מולן – ואומר:
"שמי יוסי. הנה כרטיס הביקור שלי. את תסובבי את הפנים קצת ימינה ואת – תתבונני בחברה שלך. לא, קצת יותר ימינה – ואת קצת למעלה"
הן בהלם – אבל נענות לבימוי שלי. כמה קליקים מכמה זויות ואני נכנס איתן לשיחת חולין.
יש תמונות!
אנשים מצייתים לפקודות שנופלות עליהם לפתע.
ילדים –
אם הילד מרוחק מההורים שלו – אני פשוט ניגש אליו ומצלם. מחייך כמה שאני יכול – ואחרי רגע הוא/היא מפשירים.
אם ההורים בסביבה – אני ניגש אליהם ושואל:
"יש לכם ילד/ילדה מקסימה, או הבגדים שלו/שלה נהדרים – אפשר לצלם כדי להראות בבית?"
או:
"העינים של הילד שלך יפהפיות, אפשר לצלם אותם בשביל שאזכור איך נראות עיניים יפות?"
מימי לא שמעתי מהורה "לא" על בקשה כזו.
סיטואציות שמערבות במקום ציבורי כמה שחקנים – אני מצלם מרחוק.
בריון גדול ממני – אני לא מנסה לצלם. כבר יש לי נסיון מר.
עלובי החיים אני מצלם בלי שירגישו בי כדי שלא יהיו נבוכים. לעתים קרובות באה לעזרתי עדשה רחבת זוית שהמצולם אפילו לא יודע שהוא בפריים.
סצנות מביכות אינני מצלם, אלא אם המצולם/מצולמת עושה משהו במתכוון.
אם לכדתי סצנה מביכה שעלולה לזהות את המצולם, לעולם אינני מעלה אותה בפרהסיה.
אם אני נתקל בשאלה – "למה אתה מצלם או רוצה לצלם אותי?"
אני עונה – "אלו צילומי תיעוד לפרויקט חברתי שאני עושה" (מה שנכון נכון – הפרויקט הוא צילומי רחוב...).
גם על זה אני בדרך כלל נענה בחיוב, אבל היו לי מספר קטן של סרובים – תלוי בעיקר במצב הרוח של המצולם.
נזכור – לצלם מישהו ברחוב בידיעתו עלול להביך אותו. חובתנו – עם הצגת המקצועיות שלנו – להסיר את החשש מליבו.
לפני כמה חודשים הייתי בצפון ונכנסתי למסעדה. ישבה שם קבוצה של נשים שחגגו יום הולדת לאחת מהן.
שלפתי את המצלמה (ללא פלש – כי זה מרתיע ורשמי) – זו היתה ה D700 שאין לה בעיה להקליק באיזו 6400 כאילו היה אור יום.
ניגשתי לשולחנן ושאלתי אותן אם רוצות צילום קבוצתי כי כולן בנות נאות. הייתם צריכים לראות את החיוכים ואת ההתקרבות ההדדית לקראת הצילום.
בסוף הסיפור נתתי להם את כרטיס הביקור שלי עם כתובת הדוא"ל שלי – וביקשתי שאחת מהן תשלח לי אימייל עם כתובתה ואשלח לה את התמונות. באמת התכוונתי לזה.
עד היום – לא קיבלתי את האימייל. אולי כרטיס הביקור שלי אבד לה (מסופקני, כי זה לא פעם ראשונה שזה קורה).
הן פשוט אהבו להתחבק ולהצטלם – לא בשביל התמונה, אלא בשביל החיבוק.
לא להביך, להיות עם בטחון עצמי, לעשות "חיינדעלאך" עובד שגעון.
מאידך, אשה מרימה את המצלמה לכיוון כל אחד שרוצה - ולא צריכה לומר כלום. פשוט מצלמת והולכת הלאה. מכסימום זוכה במבט צונן.
מי אמר שיש שוויון?