לעתים, אנחנו מקבלים לאחר הצילום תמונה שאיננה חדה.
קודם כל עלינו להגדיר מהי תמונה "לא חדה". כל תמונה היא בעצם לא חדה דיה, כי אם נגדיל ונגדיל אותה לבסוף נגיע לגרגרי כסף ההליד המרכיבים אותה (פילם) או לפיקסלים שבונים אותה (דיגיטלי). אז מה נקרא חד?
ישבו חכמים על המדוכה בתחילת ימי הצילום והתלבטו מהי חדות. לא אכנס כאן להגדרות של ה AIRY DISK והשפעתו על החדות הויזואלית, על עקומות ה MTF והקונטרסט של אלמנטים אופטיים והאינטראקציה עם הפילם או החיישן הדיגיטלי וכ"ו – אלא לתפיסת המושג חדות.
אין ספק שזהו מושג די סובייקטיבי, שניתן עם קצת מאמץ לכמת אותו במספרים. העין האנושית יכולה להפריד בממוצע בין שתי נקודות – לבנה ושחורה המצויות במרחק של דקה אחת של מעגל. דקה היא 1/60 של מעלה, ובמעגל יש 360 מעלות. זה מביא אותנו לראייה 6X6 – היכולת להפריד 6 מ"מ ממרחק של 6 מטר.
כמובן שזה ממוצע מקורב, וישנם אנשים היכולים להפריד אפילו צפיפות כפולה מזו.
זה תורגם מעשית על ידי האנשים שישבו בתחילת המאה העשרים להגדיר חדות ויזואלית למושג המעורפל הבא – אם נגדיל תמונה לגודל של 8X10 אינטש (20X25 ס"מ) ונתבונן בה ממרחק של 25 ס"מ בערך והיא תיראה לנו חדה – אז התמונה היא חדה. באופן די מפתיע, המדד הזה דומה למדי ליכולת ההפרדה של העין שלנו.
ישנן מספר סיבות לקבלת תמונה לא חדה:

נבחן את הסיבות אחת-אחת ונראה כיצד ניתן להתמודד עם כל אחת מהן.
1. הנושא לא היה בפוקוס - סיבה שכיחה מאוד שנובעת מטעות משתמש או משגיאה של מערכת הפוקוס האוטומטי.
טעות משתמש – מיקדנו ידנית את המצלמה על נקודה שאיננה הנושא שלנו מפני שאולי לא יכולנו לראות במדויק מה חד ומה לא חד. לעתים הדבר נובע מחוסר תאורה מספקת, מחיפזון יתר או מסתם פספוס מחוסר תשומת לב.
שגיאה של מערכת הפוקוס האוטומטי יותר שכיחה בימינו. אנו נשענים על מערכות מיקוד אוטומטיות, ומדויקות ככל שתהיינה – הן לעתים מפספסות את העיקר. כיצד עובדות מערכות הפוקוס האוטומטי? באופן סכמטי ישנה מערכת שמצד אחד יכולה לנתח את המידע הנופל על פניה ומצד שני יכולה להניע את מנגנון המיקוד של העדשה.
המערכת שמנתחת את המידע בנקודה אליה כיוונו אותה (אנחנו כיוונו אותה!) דואגת לקבל את הקונטרסט המרבי בנקודה זו – את ההבדלים הגדולים היותר בין כהה לבהיר.
כאשר אנחנו מכוונים את המצלמה לקיר לבן, לעתים קרובות היא מתבלבלת לחלוטין. אין למערכת הפוקוס האוטומטי במה להיאחז כי הכל לבן. זוהי כמובן דוגמה קיצונית אבל מייצגת את ה"טיפשות" של מערכות האוטופוקוס המצויות ברוב המצלמות שלנו.
כעת נדמה לעצמנו שרצינו לצלם מישהו על רקע של יער ועצים. העצים כמובן מציגים קונטרסט טוב יותר למערכת האוטופוקוס, ואם לא היינו ממש מדויקים, המצלמה "תברח" לה לרקע של העצים והנושא המסכן שלנו יצא מטושטש.
למזלנו, נכנסות למשוואה נוסחאות עומק השדה. כידוע לנו, עומק השדה הוא הטווח בו הנושא, מה שמצוי לפניו ומה שמצוי מאחוריו מתקבל חד. ככל שהצמצם סגור יותר – עומק השדה גדול יותר. במשוואת עומק השדה משתתף גם אורך מוקד העדשה – ככל שהעדשה רחבת זוית יותר, עומק השדה גדול יותר.
הפרמטר השלישי והחשוב אף הוא בקביעת עומק השדה הוא המרחק ממנו צילמנו את הדמות.
סביר להניח שאם נצלם מישהו שעומד במרחק של 10 מטר מאיתנו בעדשה רחבת זוית – 24 מ"מ נניח בצמצם 8 הוא יתקבל חד גם אם הפוקוס "יברח" ליער מאחוריו.
סביר גם להניח שאם נצלם אותו נושא מאותו מרחק עם עדשה של 400 מ"מ וצמצם 4 – אם מערכת האוטופוקוס תברח ליער, הנושא שלנו יתקבל מטושטש.
מה עושים אם כן כדי שהנושא שלנו יתקבל חד?
קודם נוודא שהמצלמה שלנו יודעת לקלוע לנקודה הנכונה באוטופוקוס.
כיצד עושים זאת? מעמידים סרגל על הרצפה, מעמידים את המצלמה על חצובה בצורה כזו שישנה זוית של 45 מעלות בין המצלמה לסרגל, מפקסים לשנתה מסוימת בסרגל ורואים אם המצלמה קלעה בשנתה הזו.
מרחק הצילום יהיה בין 50-100 ס"מ בעדשות שמאפשרות להתמקד למרחק שכזה. אם צריך יותר – מתרחקים.
בהנחה שהמערכת (מצלמה + עדשה) קולעות נכון, נחפש במישור הצילום אלמנט קונטרסטי ועליו נפקס את המצלמה. ננעל את הפוקוס (ברוב מצלמות ה DSLR קיימת אפשרות כזו), נקמפז מחדש מבלי לשנות את המרחק ממישור הצילום ונצלם. קצת תרגולת וזה עובד.
אם נזכור את הכלל שמערכת האוטופוקוס אוהבת להינעל על נושא קונטרסטי – יהיה כבר שיפור ניכר בביצועינו.
כאשר בכל זאת המצלמה מתעקשת לברוח מהנושא – נפקס ידנית.
אפשר גם להסתובב עם טבלת המרחקים ההיפרפוקאליים ולהשתמש בה. מרחק היפרפוקאלי הוא המרחק שאם נכוון לשם את המצלמה, כל נושא בין אינסוף לחצי מהמרחק הזה יתקבל חד דיו. חד דיו פירושו שעיגול הטשטוש שלו על הפילם או החיישן לא יהיה גדול מ 25 מיקרון לערך (25 אלפיות המילימטר). המרחק תלוי באורך מוקד העדשה ובמפתח הצמצם.
למשל, אם מצאנו כי המרחק ההיפרפוקלי הוא 40 מטר מנקודת הצילום, אז כל נושא שיימצא בתחום בין אינסוף ל 20 מטר יתקבל חד בתמונה. לשם דוגמה, עדשת 50 מ"מ בצמצם 2 - המרחק ההיפרפוקלי שלה יהיה 50 מטר, כלומר - כל דבר שיימצא בין 25 מטר לאינסוף יתקבל חד.
באופן כללי – אם נסגור את הצמצם דיו, נוכל לקבל את הנושא והרקע חד (אם אנחנו רוצים זאת), אחרת, נשתמש באחד מהכללים למעלה.
לסיום, כמה איורים ותמונה שימחישו את הנאמר לעיל.
כיצד משתנה עומק השדה לפי מרחק הצילום?
קל לראות שככל שהנושא רחוק יותר, עומק השדה גדול יותר (באורך מוקד קבוע וצמצם קבוע):

 

כיצד משתנה עומק השדה כפונקציה של אורך המוקד?
ככל שאורך המוקד ארוך יותר (יותר "טלה") עומק השדה קטן והולך (בצמצם קבוע ובמרחק צילום קבוע):

 

כיצד משתנה עומק השדה כפונקציה של גודל הצמצם?
ככל שהצמצם סגור יותר (מספר גדול יותר) עומק השדה גדול יותר (באורך מוקד קבוע ובמרחק צילום קבוע):

 

ודוגמה מעשית – אותה תמונה צולמה מאותו מקום בארבעה צמצמים שונים – 1.8, 5.6, 11 ו -22. נקל לראות שהנושא (העלה) חד בכל המצבים, אבל ככל שאנו סוגרים צמצם, יותר ויותר אלמנטים לפני ואחרי העלה הופכים חדים:

בפרק הבא – כשל האופטיקה, כיצד משפיעה איכות האופטיקה על חדות התמונה.