 |
הפן הטכני
|
נוספה:
26/11/2006 |
|
| הצגת תמונותינו הדיגיטליות בגדול |
צפיות:
2430 |
|
|
(זו כתבה מורחבת על מה שנכתב בעבר) בימי הפילם העליזים, יכולנו להציג את עבודותינו לפני החברים/משפחה באחת משתי הדרכים:
1. אלבום תמונות ו/או קלסר תמונות גדולות 2. מקרן שקופיות – משוכלל יותר או משוכלל פחות.
גם אז, כמו היום – מילת המפתח היא המידה. אי אפשר להעמיס על אנשים מאות תמונות בבת אחת ולצפות שיתרשמו מהן, או אפילו יתייחסו. זה מתיש, מעיק ומעצבן את הצופה.
מה אנחנו בעצם יכולים לעשות היום, בעידן הדיגיטלי? אם יש לנו צג מחשב גדול, אפשר לאסוף את כולם לפני המחשב ולהציג להם את התמונות. אפשר גם להדפיס את התמונות בגדלים שמתאימים לאלבום או בקלסר גדול, כמו בעבר.
הדרך האפקטיבית ביותר היום היא להציגן על מסך גדול יותר.
גם כאן ישנן שתי אפשרויות – להציגן על צג טלויזיוני גדול - פלסמה או LCD, שהפכו להיות רהיטים נפוצים אצלנו או להקרינם על הקיר/מסך בעזרת מקרן וידיאו.
לא אכנס כאן להבדלי ולטכנולוגיות של צגי ה LCD והפלסמה, לזה ייועד פרק נפרד.
כיצד נציג את התמונות על צג טלויזיוני?
דרך מאוד פשוטה היא לחבר את מוצא הוידיאו של המצלמה ישירות לצג בכניסת הוידיאו שלו. זה מחייב להכניס לכרטיס הזכרון את התמונות הרצויות, בסדר הרצוי ו"לדפדף" בהן במצלמה.
דרך אחרת – להשתמש באחת התוכנות העורכות סרטוני וידיאו ותמונות ולהפוך את ההצגה הערוכה ל CD או ל DVD ולתת לנגן שלנו להציגה על המסך.
שתי הדרכים הללו מאוד פשוטות, אך התוצאה מהן די עלובה. הסיבה העיקרית – הרזולוציה הנמוכה של מערכת ההצגה. צג טלויזיוני רגיל איננו מצליח להעביר אפילו חלקיק מהמידע מאשר המצלמה הדיגיטלית הפשוטה ביותר יכולה לקלוט.
רזולוציה של צג טלויזיוני כשעובד מול כניסת הוידיאו הוא כ 0.3 מגא פיקסל, שזה פי 10 פחות ממצלמת הסטילס הדיגיטלית הפשוטה ביותר כיום של 3 מ"פ, שלא לדבר על מצלמת DSLR של 10 מ"פ.
כל זאת אם נצא מהנחת היסוד שמדובר על טלויזיה חדישה שאיננה מרצדת ואיננה משתמשת בטכנולוגיה הישנה של אריגה (INTERLACING) שבה היו מוצגים כל פעם חצי מכמות הנתונים ואשר היתה נותנת לעין שלנו "לתפור" אותם יחד (מכאן הריצוד).
דרך יותר מתקדמת היא להעביר את התמונות ל CD של מחשב, כמות שהן, ולהציגן מהמחשב הביתי או הלפטופ לצג הפלסמה/LCD דרך כניסת המחשב שלו. לרוב הצגים ישנה כניסת מחשב אנלוגית (מחבר של 15 פינים צפופים) או מחבר דיגיטלי – מסוג DVI או HDMI.
במצב הזה ניתן לקבל תמונה טובה יותר אבל בתנאי שיכולת ההפרדה של הצג של הטלויזיה בחיבור הזה היא גבוהה דיה. לחלק לא מבוטל של הצגים המצויים בבתים של אנשים, יכולת ההפרדה של הצג הטלויזיוני השטוח היא 640X480 – שזה בעצם כמו טלויזיה נטו, או הפרדה קצת גבוהה יותר המגיעה על 800X600 – או דומה, שזו בעצם רזולוציית SVGA. במקרה האחרון, הרזולוציה היא קצת פחות מ 0.5 מ"פ.
הצגים המוארכים - שמתאימים להצגת סרטי DVD בנויים ביחס רוחב לגובה של 16:9, בעוד המצלמה שלנו מייצרת תמונות בפורמט של 3:2 או 4:3. בכל מקרה זה לא בדיוק מתאים, ומה שקורה הוא אחת משתיים – התמונה מתמתחת או נותרים שוליים שחורים משני הצדדים.
הצגים המתקדמים והיקרים יותר מגיעים ל 1366X768 – שזה קצת יותר ממגאפיקסל אחד והפורמט קרוי WXGA – שזה Wide XGA. פורמט XGA רגיל הינו 1024X768 שזה קצת פחות מ 0.8 מ"פ.
גם הצגים המתהדרים בתאימות ל HDTV – טלויזיה גבוהת אבחנה, יגיעו רק עד 1280X720 ללא דחיסה.
החדשות הרעות – לא ניתן להגיע להרבה יותר מזה בסכום כסף סביר.
זאת אומרת, אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם המגבלה הזו. ישנם היום צגים שטוחים גדולים המסוגלים לקבל כרטיס זכרון ישירות ולהציג אותו על הצג, בלי התערבות של מחשב. בדרך כלל, התוצאה המופקת היא באיכות וידיאו – כלומר, נמוכה יותר מחיבור ישיר של מחשב.
ישנן היום גם כל מיני גדג'טים ונגנים שונים המאפשרים לנו להתחבר לטלויזיה ולהציג תמונות ישירות מהן בלי התערבות מחשב. גם כאן אנו מצויים בסד הרזולוציה.
האפשרות השניה – במקום להשתמש בצג של 37-42 אינטש, נשתמש במקרן שיתן לנו תמונה גדולה על המסך, והגודל מאוד קובע.
המקרנים כיום הם זולים עשרות מונים משהיו בתקופה שחדרו לשוק. אני זוכר את המקרנים שעלו כ 50,000 דולר וידעו להפיק תמונה מאוד אפלולית (300 אנסי לומן) ברזולוציה של CGA – 320X200. הם אפילו לא התאימו להצגת סרט וידיאו מקלטת...
כיום, מצויים מקרנים טובים בשוק במחירים של כמה אלפי שקלים (פחות מ 1000 דולר בחו"ל) היכולים להציג תמונה של 2 מטר (אלכסון) ואפילו גדולה יותר באיכות טובה מאוד.
המקרנים מתחלקים לשני סוגי שימושים ובגדול – גם לשתי סוגי טכנולוגיות פופולריות (יש יותר אבל לא ארחיב עליהם כעת).
הטכנולוגיות המקובלות כיום קשורות בפיסה עליה נוצרת התמונה והמוקרנת החוצה.
הטכנולוגיה הותיקה היא טכנולוגיית ה LCD, שבגדול, התמונה מוקרנת דרך צג LCD קטן – בטכנולוגיית POLYSILICONE. המערכת קצת יותר מסובכת וכוללת שלושה צגים הבנויים בתוך מבנה הקרוי "מנוע אופטי", האור מהנורה מתחלק לשלושת צבעי היסוד – אדום, כחול וירוק על ידי מערכת מראות שמעבירות/מחזירות צבע מסוים, ושולחות את האור לשלושה פנלי LCD שהאור העובר בהם מתחבר בעזרת פריזמה ומתערבב לתמונה צבעונית שמוקרנת דרך העדשה.
הטכנולוגיה השניה קרויה DLP – Digital Light Processing שמבוססת על רכיב (צ'יפ) הקרוי DMD שזה קיצור של Digital Micro Mirrors Device. על הרכיב הזה בנויות מאות אלפי מראות זעירות אשר מתנודדות בין מצב שהן מחזירות את כל האור הנופל עליהן – לבן מלא (מצב מאוזן) או לא מחזירות כלום (שחור) כשהמראות במצב מאונך (מקביל לכיוון האור שנופל עליהן).
שתי הטכנולוגיות הללו חיות זו לצד זו, כשלשתיהן יתרונות וחסרונות. על זה יבוא פרק נפרד.
המקרנים מתחלקים לשני סוגים (ובכל סוג קיימים מקרנים משתי הטכנולוגיות אותן תיארתי):
1. מקרנים המיועדים ל- DATA, להצגת מצגות Power Point או שקפים, והם בדרך כלל מקרינים בפורמט 4:3. הרזולוציה המכסימלית הקיימת כיום במחיר לא נמוך היא 1600X1200 = UXGA שזה בערך 2 מ"פ.
2. מקרנים לקולנוע ביתי – Home Cinema או Home Theatre. מקרנים אלו מצטיינים באיכות הוידיאו המוקרן, הם מגיעים בדרך כלל בפורמט 16:9 שמתאים לסרטים. הרזולוציה המכסימלית (במחיר די גבוה כיום) היא 1920X1080 שקרויה – בביטויה המלא – 1080P. גם כאן נקבל רזולוציה של כ 2 מ"פ.
אלו מקרנים המתאימים להצגת טלויזיה באבחנה גבוהה – HDTV ועדיין אי מספיק סרטים שתומכים ברזולוציה זו.
מקרני ה DATA נותנים תאורה גבוהה יותר ממקרני הקולנוע הביתי – 1500 אנסי לומן ומעלה, בעוד מקרני הקולנוע הביתי הם אפלוליים יותר – 700-1200 אנסי לומן (יש גם יוצאים מהכלל, אבל לא אתעכב עליהם). מקרני הקולנוע הביתי מחייבים האפלת החדר, לפחות חלקית, בעוד שבמקרני ה DATA ניתן להשתמש גם ללא האפלה.
אחת הסיבות לעוצמת ההקרנה הנמוכה של מקרני הקולנוע הביתי היא שהם שואפים להגיע לשחור אמיתי בשעת ההקרנה – כדי לדמות סרט קולנוע במלואו. זה נקרא Cinema Black. במקרנים אלו בנוי גם מתקן הקרוי SCALER המאפשר הקרנת וידיאו מאוד איכותי ללא אלכסונים משוננים וכל מיני ארטיפקטים של תנועה, אבל גם על זה תבוא כתבה נפרדת.
לעתים, היצרן של המקרן חוסך ב SCALER, ואז יש צורך במתקן חיצוני כזה על מנת לקבל איכות קולנוע טובה.
רזולוציות אלו – 1600X1200 או 1080P מצויות במקרנים יקרים בימינו, לכן נצטרך להסתפק בפחות על מנת להציג את תמונותינו לפני החברים.
ניתן להציג את תמונותינו במקרן DATA שמציג רזולוציה של XGA = 1024X768 בבהירות של 1000 אנסי לומן ומעלה, או מקרן קולנוע ביתי ברזולוציה של 1365X768 – WXGA שמתאים גם להצגת HDTV שאינה ברזולוציה המרבית - הקרויה 720P המשודרת כבר בהרבה ארצות בעולם והנותנת רזולוציה אפקטיבית של 1280X720 שזה כ 0.9 מ"פ.
זה כמובן הרבה פחות מאשר המצלמה שלנו יודעת להפיק, אז מה עושים?
קודם כל, נשתמש בכניסת המחשב של המקרן כדי לעקוף את מעגלי הוידיאו שלו שלא תמיד משביחים את התמונה. לשם כך נחבר לו את הלפטופ או המחשב הביתי ונקווה שהכרטיס הגרפי בו מספיק איכותי.
שנית – נתאים את תמונותינו לגודל הנתון – אם XGA או WXGA – כדי לפחות למלא את המסך. נקטין אותן מהגודל המקורי (בדרך כלל 6 עד 12 מ"פ), נחדד אותן ונעשה הכל כדי שייראו טוב על המקרן. נתאים גם את הבהירות והצבע בתוכנת עיבוד תמונה על מנת לקבל את המכסימום מהמקרן הנתון.
זה אמנם נשמע מעט ועלוב, אבל בפועל – התוצאות טובות מאוד. זו לא בדיוק הצגת שקופיות, אבל בהחלט – לא רחוק מזה.
מה שמקרן עושה – הוא יוצר את הגודל - ולתמונה גדולה, גם אם לא מאוד מפורטת, יש אימפקט חזק על הצופה והעין שלנו כבר מפצה על הרזולוציה הפחות מאופטימלית.
יש רק לדאוג לצופה ולהציג במידה. רצוי לא להעמיס עליו את כל 1500 התמונות מהטיול ללונדון, למרות שנורא מתחשק לנו להראות את כולן, כי אחרי 50 תמונות – תיפול עליו תרדמה – ובחושך, אף אחד לא יראה אותו...
הצגה קטלנית כזו אינה פחות גרועה מלהעמיס עליו את ששת אלבומי החתונה ולתת לו לעבור אותם תמונה תמונה. הצגת תמונות יכולה להיות מאוד מרשימה אם היא נעשית במידה.
הצגה נעימה!
|
|
|
|
| |
|
פורטל הצילום של טד בפייסבוק