 |
הפן הטכני
|
נוספה:
11/8/2012 |
|
| על פיקסל-מאניה וקרופים |
צפיות:
1638 |
|
פעם, כשהD1 של ניקון נולדה, 3 מ"פ היו המון, והמצלמה הפכה להיות להיט גדול בשוק המקצועי.
כיום, כשמצלמות בנות 22-36 מ"פ (בפורמט 35 מ"מ) כבר מתרוצצות בשוק במחיר שהוא פי 10 נמוך ממחיר מצלמות ה"סטודיו" הדיגיטליות או הפורמט הבינוני, אנחנו כבר לא מתרגשים.
הרשת מלאה בויכוחים – האם זה נדרש? האם כל כך הרבה פיקסלים יעשו אותנו מאושרים?
מצד אחר, ישנה התלונה הגדלה והולכת על גדלי הקבצים ההולכים ומתנפחים, בפרט קבצי ה RAW שמאטים את העבודה במחשב ומעמיסים משקולות גדלות והולכות על הדיסקים הקשיחים שלנו.
גרוע מזה, מי שעוסק בצילום אירועים והוא אדם אחראי, צריך גם לשמור גיבויים במקרה והלקוח שלו איבד את החומר.
עד כמה? עד מתי? כמה פיקסלים צריך בעצם?
כמובן, שלכל צלם התשובה שלו. יש שמצלמים הכל ב RAW והנפח הנדרש מרקיע שחקים.
יש שמצלמים חלק ב RAW וחלק ב JPEG, גם שם המצב לא הרבה יותר טוב מבחינת נפח אכסון נדרש.
מהי האמת?
אז כמה עובדות קרובות למציאות – מניסיוני האישי.
שנים רבות צילמתי בפילם. לאחר מכן סרקתי את הפילמים והעברתי אותם למרחב הדיגיטלי.
למדתי לא מעט בתהליכים האלו – וגם שוכנעתי שהפילם גמר את הקריירה. לבד מהצבעים הדהויים, האבק והשריטות, כמות המידע האמיתית שישנה בפילם 35 מילימטר היא סופית וקטנה יחסית.
ניתן לסרוק את המסגרת לגודל של 12 מ"פ לערך, אבל המידע הצילומי הקיים בה לא עולה על שוות ערך דיגיטלית של 6-8 מ"פ. סרטי שחור לבן של אסא נמוך (איזו) מפיקים יותר מידע, אבל לא בהרבה.
כמובן שניתן לסרוק לקבצים בגודל דמיוני, של 40 מ"פ ויותר, אבל אין שם יותר מידע רלבנטי.
ההבדלים בין המצלמות של אז והיום דומה להבדל בין מכונית מתחילת המאה הקודמת, כמו הפורד T שהביאה מישהו מעיר אחת לשניה לעומת פורמולה 1 בת ימינו, או בוגאטי ויירון שעושות את אותו הדבר, אך מהר יותר.
הדפסה איכותית ביותר בבית דפוס מאפשרת הטבעת 300 נקודות לאינטש על הדף. אינטש הוא 25.4 מילימטר. כלומר, הצפיפות למילימטר הינה 300 חלקי 25.4 = כ 12 נקודות למילימטר.
העין האנושית יכולה להפריד 0.2 מילימטר או 5 נקודות למילימטר – כלומר, ההדפסה טובה מהעין פי 12/5=2.4. זו הסיבה שאנו רואים בהדפסה איכותית צבע רציף ואיננו מבחינים בנקודות המרכיבות אותו.
ובהשוואה לעולם הצילום - ניקח למשל מצלמה דיגיטלית בת 12 מ"פ, מהדור הקודם.
הרזולוציה הבסיסית שלה היא 4256X2832 פיקסלים (ה D700 למשל).
אם היינו מדפיסים תמונה ממנה ברזולוציה של 300 נקודות לאינטש, היינו מקבלים רוחב של 4256/300=14 אינטש לערך, וגובה של 9.44 אינטש. ובסנטימטרים – 35.5X24 ס"מ.
התמונה היתה מתקבלת איכותית ביותר (בהנחה שצולמה כהלכה) והגודל שלה נקרא הגודל ה"טבעי" הנגזר ישירות מצפיפות החיישן מחולק ב 300.
אבל כבר אמרנו שיכולת ההפרדה של העין נמוכה יותר פי 2.4.
זאת אומרת, יכולנו להגדיל את התמונה פי 2.4 בכל ציר ועדיין לא לראות את הפיקסלים המרכיבים אותה.
במילים אחרות, יכולנו להדפיס בגודל של 85X57.6 ס"מ ועדיין לא להבחין בנקודות המרכיבות את התמונה, גם ממרחק צפייה מינימלי. (כמובן שהמספרים האלו רק מקורבים ותלויים ביכולת ההדפסה של המדפסת ובהרבה גורמים אחרים – כמו צורת ההדפסה – לייזר, דיו, צבע, פיגמנט, כימי ועוד והאינטרקציה עם הפיקסלים המודפסים).
כעת נלך לחיים המציאותיים.
אנחנו יכולים בקלות למתוח את זה הלאה, ב 50% לפחות, ועדיין לראות רצף ללא פיקסלים של הצילום.
במילים אחרות, מקובץ איכותי של 12 מ"פ שצולם כהלכה, ניתן ליצור בלי בעיה תמונה של 120X80 ס"מ ולראות בה כל פרט ופרט.
אז למה באמת לדהור הלאה במורד המגא פיקסלים?
לכל אחד יש את התירוץ שלו מדוע הוא מצטרף למירוץ. אכן, אם נגדיל על המסך תמונה מה D800 ונשתמש באופטיקה הטובה ביותר (וגם נצלם נכון) נקבל תמונה מפורטת ביותר.
ברור שאם הקובץ המקורי טוב ומפורט יותר, התמונה תרשים יותר, אבל עד כמה?
רוב קוראי מאמר זה מגדילים תמונות לעתים רחוקות, אם בכלל – אז למה זה בכלל חשוב? של מי יותר גדול?
התירוץ הכי פופולרי הוא – אפשר לעשות קרופ גדול ועדיין לקבל תמונה טובה.
חושבני שרוב הגורסים בסיבה זו אינם מחזיקים בארסנל שלהם את עדשות העלית היקרות ביותר. קרופ גדול מתמונה שצולמה ב D800 עם עדשה בינונית ייראה גרוע מאוד. לכל היותר אפשר יהיה להקטין את התמונה ל 12 מ"פ כדי "לאסוף" פיקסלים יחד.
ולמה פשוט לא לצלם נכון שלא נצטרך לקרופ?
אז מי שקונה מצלמה עתירת פיקסלים (20 מ"פ ומעלה) חייב להחזיק גם ארסנל עדשות איכות, אחרת מקרופ אפשר לשכוח.
את הדוגמאות הבאות שצילמתי ב D800 (ב JPEG) לקחתי לאקסטרים. חוץ מתמונת המקור, כולן קרופים של 100% מאזורים שונים של התמונה המקורית ללא מניפולציה. חפשו מנין נלקחו קרופים אלו...
המקור:
 | | Model: NIKON D800 Exposure Time: 1/6400sec F Number: 4 Max Aperture Value: 1.6 Focal Length: 50mm Exposure Program: Aperture priority Exposure Bias Value: -0.3333333 ISO Speed Ratings: 400 Metering Mode: Pattern White Balance: Auto white balance Flash: Flash did not fire, compulsory flash mode Focal Length In 35mm Film: 50 Date Taken: 2012:08:02 11:53:17 Color Space: sRGB Distance: Infinity |
קרופ 1:
 | | Color Space: sRGB |
קרופ 2:  | | Color Space: sRGB |
קרופ 3:  | | Color Space: sRGB |
קרופ 4:  | | Color Space: sRGB |
קרופ 5:  | | Color Space: sRGB |
התמונה צולמה בעדשת 50 מ"מ AFS צמצם 1.8 בצמצם 4. זה ניצול של החיישן עד תומו (כמעט, כי ב RAW יש קצת יותר פרטים...). בשורה התחתונה – גם מצלמה טובה של 6 מ"פ תוכל לתת לכם פוסטרים נאים. בוודאי מ-22 מגאפיקסל הפוסטרים יתקבלו נאים וגדולים יותר אבל תירוץ הקרופ, עם עדשות לא איכותיות, פשוט לא יחזיק מים. ידידי חובבי הקרופ - או שתלמדו לצלם נכון או הכניסו את היד עמוק לכיס...ותאמינו לי - יותר זול ללמוד לצלם נכון! |
|
|
|
| |
|
פורטל הצילום של טד בפייסבוק