בפרק הקודם, לבד מתיאור ההיסטוריה שלי עם מצלמות דיגיטליות – ציינתי מספר בעיות הקשורות למצלמות P&S (כוון ולחץ), חלקן רלבנטי רק למצלמות ישנות וחלקן רלבנטי גם למצלמות חדשות.
ראינו את בעיית האיזו הגבוה והרועש – והבעיה לא ממש נפתרה עד היום, את בעיית עומק השדה הגדול מדי – בעיה שאיננה יכולה להיפטר עם חיישנים זעירים (בגלל הפיסיקה) ובעיית מהירות ההדלקה והתגובה – שנפתרה ברוב המצלמות החדשות בצורה מאוד משביעת רצון.
מצלמות ה P&S הן מצלמות קטנות (לבד מהגדולות, דמויות ה DSLR), נכנסות בקלות לכיס ובדרך כלל, ביד אמונה, מפיקות תוצאות צילומיות מצויינות.
אבל – יש עוד מספר בעיות הקשורות למצלמות P&S. בעיה אחת היא בעיית האופטיקה.
על מנת ל"רשום" בצורה נאמנה את כל המידע המצולם המגיע לחיישן, מצלמות אלו נדרשות לאופטיקה מעולה שבמעולות. אבל כאן יש מילכוד – המצלמות הללו הן מצלמות זולות (בהשוואה למצלמות DSLR), כיצד ניתן לשבץ אופטיקה מעולה במצלמה זולה?
מדוע צריך אופטיקה כל כך טובה?
אתן דוגמה. מצלמת קנון החדשה – ה SD900 – מתהדרת בחיישן של 10 מיליון פיקסלים. זה נשמע נהדר – בדיוק כמו מצלמות ה DSLR החדשות של ניקון וקנון. יש רק בעיה קטנה אחת – גודל החיישנים לא זהה באופן פיסי. יש להם אותו מספר של פוטוסייטס (קולטני אור), אבל בצפיפות שונה לחלוטין.
נעשה חשבון קטן. ב SD900 גודל החיישן הינו בערך 7.2X5.3 מ"מ לערך. השטח שלו לכן הוא 38 מ"מ רבוע. כמה קולטני אור יש למילימטר רבוע? 10,000,000:38= 263,000 לערך.
ב DSLR של קנון – ה 400D – גודל החיישן הוא 22.2X14.8 מ"מ. שטחו הוא 328 מ"מ רבוע. גם למצלמה זו יש 10 מיליון קולטנים לערך. צפיפות הקולטנים כאן היא 30,488 קולטנים למילימטר רבוע.
יוצא מהחישוב שצפיפות קולטני האור בחיישן של ה SD900 גדול פי תשעה (!) למילימטר רבוע.
זה אומר בעצם שני דברים – האחד, כל קולטן ב SD900 מקבל הרבה פחות אור מכל קולטן ב 400D, שאומר שיש צורך להגברה אלקטרונית מאסיבית למה שהקולטן מפיק, והשני – שאיכות האופטיקה הנדרשת ל"רשום" את המידע על כל קולטן צריכה להיות פי כמה וכמה גבוהה מזו שבמצלמת ה DSLR.
הדבר הראשון – מסביר את הרעש (שלג) בתמונה אפילו ברגישויות נמוכות יחסית ב SD900 (בגלל ההגברה האלקטרונית הנדרשת) והדבר השני מסביר מדוע החדות של התמונות המופקות מה SD900 איננה מתקרבת לחדות שמופקת מה 400D עם עדשה טובה.
האם יש צורך וטעם במצלמת P&S עתירת פיקסלים כמו?
לדעתי לא. הסיבה – כמות הפיקסלים לא תתבטא בתמונה במלואה. לרוחב הפריים, הצפיפות היא 500 פיקסלים למילימטר. אם יהיה אחד לבן ואחד שחור, יש לנו 250 זוגות פיקסלים למילימטר. מעט העדשות המקצועיות, אם בכלל ישנן כאלו, שמסוגלות להפריד בין 250 זוגות קוים למילימטר, לא כל שכן עדשות זולות יחסית המותקנות במצלמות זולות שכאלו. כך שחדות לא נרוויח, נפסיד בצד של הרעש (שלג) – אז בשביל מה? לרוץ ולספר לחברה שיש לנו חיישן עם יותר מגאפיקסלים?
המצלמה הזו מייצגת גם בעיה נוספת הקיימת במצלמות P&S – העדשה. מעט מאוד מצלמות – גם כאלו עם טווח זום ענק יודעות להציג זוית רחבה של צילום. זו למשל, מציגה זוית שוות ערך למצלמת פילם של 37 מ"מ בצד הרחב שלה. זה בקושי טיפה יותר רחב מעדשה "נורמלית".
יש מספר קטן של מצלמות המאפשרות זוית רחבה באמת – שוות ערך ל 24-28 מ"מ במצלמות פילם.
חלק מהמצלמות "מושכות" דווקא לכיוון הצד הארוך – טלה, אבל רובן נותן תחום זום שווה ערך ל 37- 110 כמו זו. לא מספיק רחב, לא מספיק טלה.
באו חכמים והמציאו עדשות תוספיות למצלמות אלו (בתנאי שיש להם תבריג על העדשה או מתאם לעדשה תוספית). איזה יופי – אפשר להגיע לשוות ערך ל- 25 מ"מ ואפילו לרחבה יותר עם עדשה תוספית.
אבל – אליה וקוץ בה. העדשות התוספיות הללו לא יקרות יחסית, והאופטיקה שלהן די ירודה.
הבה נראה כמה דוגמאות. עדשה תוספית יוצרת עיוותי צבע בקצוות התמונה – שמתבטאים בשוליים צבעוניים. בריבוע הגדול יש הגדלה של הריבוע הקטן, ורואים שם הילות צבעוניות זרות:

דוגמה נוספת – מצלמה אחרת, יצרן אחר – הילות צבעוניות בשולי התמונה (הריבוע הכחול), ובנוסף, הבהק (Flare) צבעוני מכוער באמצע התמונה שמסומן בעיגול אדום:

משמע, עם העדשות התוספיות הרחבות יש מאוד להיזהר ולא להתייחס לשולי התמונה.
תוספיות הטלה קצת יותר טובות, והן מאריכות את אורך המוקד בין פי 1.5 עד לפי 3. שם יש בעיה חדשה – בעיית יציבות. אם ניקח למשל מצלמה עם אורך מוקד שבמצב הטלה הוא שווה ערך ל 120 מ"מ ונכפיל אותו X3 נקבל אורך מוקד של 360 מ"מ. יופי, לא? - לא!
העדשה התוספית היא כבדה, משבשת את איזון המצלמה והתוצאות מתקבלות לא חדות מספיק. מה עושים? מרכיבים עדשה תוספית עם פחות הגדלה. הבעיה – לפעמים העדשה התוספית, אם היא של יצרן טוב, עולה כמו חצי מהמצלמה...
ובעיה נוספת, שאיננה קשורה לאופטיקה - רעש אלקטרוני (שלג) בחשיפות ארוכות. בנוסף לרעש מופיעים בחשיפה ארוכים גם פיקסלים "חמים" – נקודות זוהרות בצבעים שונים:

Model: CYBERSHOT Exposure Time: 1.6sec F Number: 2.2 Max Aperture Value: 2.0625 Focal Length: 9.7mm Exposure Program: Manual Exposure Bias Value: 0 ISO Speed Ratings: 100 Metering Mode: Pattern Flash: Flash did not fire Date Taken: 2002:07:30 21:49:19 Color Space: 65535

 

הדבר נובע בעיקר מהחיישן האלקטרוני, שבניגוד לסרט צילום, ככל שהוא נחשף יותר צץ לו הרעש האלקטרוני. כמות הרעש שהוא מייצר תלויה גם בטמפרטורה החיצונית. ככל שחם יותר – יש יותר רעש. במצלמות מתקדמות יותר ובמצלמות DSLR ישנו מנגנון להקטנת השלג הזה בחשיפות ארוכות והוא די עוזר, אבל לא מגיעים איתו לאיכות המושגת מפילם.
אחד הטריקים לצמצם את הרעש זה לקרר את המצלמה (לא ממש ריאלי), אפשרות אחרת – לצלם אוסף של חשיפות קצרות יותר ולסכם אותן ביחד. זה כבר עוזר מאוד, אך זו טרחה מרובה.
המסקנה - עוד רחוקה הדרך לחיישן נקי מרעש בחשיפות מאוד ארוכות, בפרט במצלמות דיגיטליות ממשפחת ה P&S.
בעייה נוספת – תופעת ה"פריחה" - Blooming. היא היתה יותר בולטת בעבר ואופיינית לחיישני CCD ישנים יותר, אבל ניתן למצוא אותה גם כיום, אפילו במצלמות DSLR במצבים מסוימים. כשמצלמים מקור אור חזק או שמש, האור "נוזל" לכל הכיוונים, ומשמש רגילה נוצרת על החיישן סופר נובה:

מסקנה – יש להיזהר משמש קופחת בתוך הפריים עם מצלמות דיגיטליות.
מצד שני – המצלמות הללו יודעות לעשות פלאים. צילום בעדשה אולטרא רחבה (כמו עדשת עין הדג תוספית) אחרי יישור בתוכנה, יוצרת אפקטים כמעט בלתי אפשריים – עומק שדה חד ממרחק של סנטימטר בערך עד לאינסוף, כמו שנראה כאן בתמונת הדבורה:

הן גם מאפשרות לצלם בזויות בלתי אפשריות ליצירת דרמות נפלאות, כמו בתמונה הבאה:

שלא לדבר על צילומי מאקרו (צילומים מקרוב) מדהימים:

לרוב מצלמות ה P&S ישנו חיישן CCD, שלבד ממגרעותיו, יש לו גם תכונות מצויינות ושימושיות. למשל, צילום באינפרא אדום.
העין האנושית איננה יכולה לראות את האור האינפרא אדום (תת-אדום) המצוי מחוץ לספקטרום הצבעים הנראה. חלק נכבד ממצלמות ה P&S מסוגל לראותו, ולהציג לנו אותו על הצג (לתרגם משהו בלתי נראה למשהו נראה). יש צורך בפילטר (נראה שחור ואטום) שיורכב על המצלמה שמסנן ומעביר רק את האור האינפרא אדום.
לדוגמה, התמונה הבאה צולמה בסוני 717 עם פילטר כזה ויש לה רגישות גבוהה לאינפרא אדום. כל האלמנטים בעלי הטמפרטורה הגבוהה יותר מתקבלים בהירים יותר וכנ"ל אלו שיוצרים או מחזירים אור כזה בצורה טובה. צילומי טבע שנעשים בטכניקה זו יוצרים דרמה מרתקת וייחודית בעיני הצופה:

העלווה מתקבלת בהירה והשמים מאוד כהים.
נוכל לסכם ולומר שמצלמות ה P&S הן Mixed Bag – שק מעורב של תכונות טובות ופחות טובות.
אם נדע לנצל אותן, הן יכולות לשמש לנו כלי מאוד יצירתי - וכפי שאמרתי כבר, יש להן מקום בתיק הצילום גם אם יש לנו DSLR משוכללת.
בפרק הבא נמשיך איתן ונגיע גם לעולם המצלמות הגדולות יותר – ה DSLR – בעלות האפשרות להחליף עדשות שמאפשרות גם לצלם שליטה טובה בתוצאות אבל גם הן, בעצם, קצת "שק מעורב".