חונכנו לחשוב שצילום חייב להיות מלא פרטים, ומה שיותר. פעם, כשפילם היה יקר, ניסינו "לארוז" בתמונה את המכסימום האפשרי. לא השארנו אף אחד מהקבוצה המצולמת מחוץ לפריים, גם אם היינו צריכים להתרחק 100 מטר אחורנית.
מקובל היה לחשוב שצילום שמכיל נושא אחד, ולא היה פורטרט, הוא בזבוז.
לא כן הדבר, ובפרט כיום - כשהמצלמה הדיגיטאלית מסירה מאיתנו את הצורך לחשב כמה עולה לצלם כל פריים. ניתן במצלמה דיגיטאלית, פשוטה או יקרה לצלם כמה שרוצים, אז אין תירוץ.
אבל מה נצלם? האם אנחנו צריכים להרחיק נדוד לקצוות תבל כדי "לתפוש תמונה טובה"? לא בהכרח.
נושאים מרתקים לצילום ניתן למצוא בחצר של הבית, ברחוב הסמוך ואפילו בבית, רק צריך לראות אותם.
צילום צריך נושא, אבל מהו נושא?
התשובה פשוטה - כל דבר שראינו ומצא חן בעינינו, מסיבות אסטטיות או גרם לנו ריגוש הוא נושא.
או - כל מה שראוי להתייחסות הוא נושא, כל מה שמשך את תשומת ליבנו הוא נושא.
כעת צריך ללכוד את הנושא במצלמה, ולהקפיא אותו כדי שנוכל לקחת את הריגוש איתנו.
זהו המבחן הגדול ליכולתו הטכנית של צלם. כיצד משתמשים בכלי כדי להקפיא אותו בצורה כזו, שאם נראה אותו שנית או נראה אותו לאחרים, נחזור על החוויה ונוכל להעביר אותה לאחרים.
אני אוהב נושאים פשוטים, שלאו דווקא קופצים לעין במבט ראשון.
בצילום המצורף הנושא איננו הדרורים, אלא דווקא מבטו הסקרן/מאושר של הילד וחדוות ההאכלה.
הצילום שובר כמה כללים - אבל כללים נולדו להישבר.
כלל ראשון - הנושא צריך להיות חד. אז לאו דווקא. אם הנושא ברור, הוא איננו צריך להיות חד כדי לעבור בצילום. אם הייתי ממקד על הילד, הדרורים היו יוצאים כתמים מטושטשים מדי בגלל קוטנם.
גם הדרורים - רובם לא חד, אבל אי החדות נבחרה בכוונה על ידי בחירת אורך המוקד של העדשה (400 מ"מ) וחשיפה במהירות נמוכה יחסית - 1/125 של שנייה, שאינה מספיקה להקפיא תנועה.
רציתי להעביר את הדינאמיקה של תנועת הדרורים, שבאו ונחתו על ידו של הילד ללקט פירורים
ומיד המריאו חזרה. מספיקה נקודה אחת חדה כדי להעביר מסר טוב (כשהצילום כולו מטושטש, אנו מקבלים תחושה של פספוס, אלא אם הטשטוש הרמוני, אבל זה כבר לפעם אחרת). הנקודה החדה היא ידו של הילד, וגבו של דרור אחד שנח עליה.
כלל אחר שנשבר כאן הוא חיתוך נושא או יציאה מהפריים, כמו הדרורים מצד ימין. זה נעשה בכוונה כדי להעביר את הדינאמיקה של המעוף אל הילד וממנו. הפריים כולו מלא חיים - תעופה, נחיתה, המראה ועוד, וזה עבר בעזרת הטכניקה בה השתמשתי.
כלל נוסף - צילום יכיל הרבה צבע ועושר גוונים אבל גם עליו עברתי. הפשטות עוברת דווקא בזכות דלות הצבע: הורוד/כחול של הילד והחום של הדרורים. מיעוט הצבעים מושך את העין לנושא, ולא מסיח את תשומת הלב.
כמה כללי קומפוזיציה נשמרו - העיניים של הילד והציפור באוויר מצויים ב"נקודות הזהב" של הקומפוזיציה. העין שלנו מדלגת בתמונה מהדרור המעופף, לפניו ועיניו של הילד, לידו המאכילה ולדרורים שיוצאים מהפריים, וחוזר חלילה. הכלל נשמר על ידי בניית התמונה מראש, מיקום הילד בנקודה הנכונה והמתנה לרגע שדרור ייכנס לנקודה השנייה. זה לקח כחצי דקה, לא נורא.
השימוש באורך מוקד ארוך וצמצם פתוח גם הוא עזר לבודד את הנושא מסביבתו, כדי להרחיק ולטשטש אלמנטים מפריעים מהפריים, והיו הרבה כאלו.
כדי לשבור את הכללים, צריך להכיר אותם - ולדעת במה משלמים ומה מרוויחים בשבירה. קל לפספס צילום כזה אם מתמקדים בדבר הלא נכון, או משתמשים בטכניקה לא מתאימה.
הנושאים - האושר והריכוז על פניו של הילד בעת האכלת הדרורים, והדינאמיקה של ההמראות והנחיתות על כף היד עברו לדעתי היטב בתמונה.
התמונה צולמה בפאריס הסתווית והקרה (סוף אוקטובר), ליד הנוטרדאם.
הכלים - ניקון D100 דיגיטאלית ועדשת זום 80-400 מ"מ.
 | | Model: NIKON D100 Exposure Time: 1/160sec F Number: 6.3 Max Aperture Value: 5 Focal Length: 400mm Exposure Program: Aperture priority Exposure Bias Value: 0.3333333 Metering Mode: Center Weighted Average White Balance: Auto white balance Flash: Flash did not fire Focal Length In 35mm Film: 600 Date Taken: 2003:10:20 17:29:02 Color Space: sRGB |
|
פורטל הצילום של טד בפייסבוק
