בשלהי 1967, אחרי מלחמת ששת הימים סיימתי את לימודי לתואר הראשון.
נותרו לי כחודשיים עד לשובי לצה"ל לשירות סדיר (הייתי עתודאי).
באותו קיץ התארגנו כמה חברה שלמדו איתי לנסיעה צפונה ליומיים-שלושה באזור אכזיב.
יום לפני הנסיעה פנה אלי אחד החברים ושאל אותי אם יש לי מצלמה לקחת איתי לטיול.
היתה ברשותנו רק המצלמה של אבי ז"ל, אותה מצלמת קודאק "הרמוניקה" משנת 1913 שאיתה צולמה כל ילדותי. קיבלתי מאבי הדרכה קצרה על המצלמה כיצד להחזיק אותה וכיצד לצלם.
למצלמה יש ארבע מהירויות חשיפה – 1/25, 1/50 B ו- T. יש לה צמצם שמסובבים ביד ואת המרחק קובעים על ידי משיכת האקורדיון שלה לשנתות המסומנות על המצלמה – 2 מטר, 3 מטר, 10 מטר וכן הלאה.
טענתי בה פילם 120 שהספיק ל 8 תמונות בגודל 6X9 ס"מ.
עלינו על רכבת בתל אביב ונסענו צפונה לנהריה. שם לקחנו אוטובוס עד אכזיב.
כבר כשיצאנו לדרך משכתי באפי בתחילה של הצטננות.
הגענו לפנות ערב לאכסניה שהיתה אז באכזיב. אחרי בילוי ערב, נפנינו לישון.
בלילה עלה לי החום ורעדתי כמו בקדחת. בקושי העברתי את הלילה.
בבוקר, אחרי כוס תה רותח חשתי קצת יותר טוב, וחברי לבשו בגדי ים כדי לטבול קצת במים.
אני ויתרתי על תענוג הטבילה, אבל לקחתי את המצלמה וירדתי איתם לחוף.
הם קפצו והשתובבו במים, ואני ישבתי עם רגלי טבולות במים על החול הסלעי.
צילמתי תמונה או שתיים של הנוף בעודנו יורדים לחוף, וישבתי שקוע במבנים הקטנים של הסלעים – עולם המיקרו.
הייתי שקוע בדמיונות על עולם קטן הבנוי מהסלעים הקטנים על החוף, (אולי מהשפעת החום)...
אמרתי לעצמי – הבה נצלם את העולם הקטן הזה.
משכתי את האקורדיון עד הסוף כדי להתקרב בצילום למכסימום. לא היו שם בקצה שנתות, רק ניחוש פרוע, וצילמתי.
כמובן שלא היה אוטופוקוס, לא מד מרחק, לא מסך אחורי, לא היסטוגרמה ושאר הכיפים שיש לנו כיום – זה היה צילום עיוור.
כשחזרתי, מסרתי את הפילם לפיתוח.
קיבלתי חזרה את התמונות – והנה, באחת מהן, די מטושטשת ועקומה ראיתי את מה שראיתי בעיני רוחי על החוף.
שאר התמונות היו בסדר כי מרחק הצילום היה מצוי בתוך תחום שנתות המרחק.
זיז סלע שגובהו 15 ס"מ נראה לפתע כמו צוק גדול, ובתוך הטשטוש ראיתי את העולם הקטן שדמיוני ראה על החוף.
זה עשה לי פתאום משהו.
הבנתי שיש כלי שאיתו אפשר להראות לעולם את מה שאתה ראית, לא מה שכולם רואים.
האופק עקום, התמונה לא חדה, אבל הסיפור מצוי שם.
זה היה הטריגר שלי לכניסה לעולם שבו אני מצוי בעצם עד היום וזה מה שאני משתדל לעשות עד היום – להראות לי ולעולם מה אני בעצם רואה.
הנה תמונה של האזור:

הנה תמונה על החוף, היכן שישבתי:

והתמונה שהמחישה את מה שראיתי בדמיוני וששינתה את חיי:

כמה חודשים מאוחר יותר, הגעתי לפוג''יקה, אותה מצלמה שאפשרה לי (בדומה לאולימפוס-פן) לצלם 72 תמונות ("APS" = חצי מסגרת) מכל פילם.
איתה כבר יכולתי לחגוג בלי חשבון גדול.
הנה תמונה שצילמתי בה בעודי רובץ על הבטן על מסילת ברזל:

וכשנה מאוחר יותר, כשה SLR הראשונה שלי (Nikkormat) הגיעה לידי וראיתי בדיוק מה אני מצלם בעינית, ויכולתי לשלוט בעומק השדה בצמצם, המשכתי להראות את מה שאני רואה:


ועוד דוגמה:


וכשהגיע הצונמי הדיגיטלי אלינו, החגיגה התגברה. ראינו מיד אחרי הצילום את מעללינו.
הנה כמה דוגמיות מהימים הדיגיטליים, בדיוק באותה רוח בה צולם ה"צוק" ב 1967 – אשר רובם מוכרים לכם.
שלכת בפריס:


רגע של אהבה:


הרקדנית:


החי והמת:


השתקפות:


משחקי ילדוּת:


בדידות קפואה:


המכנה המשותף לכולן ולרבות אחרות – הזוית שלי על הנושא.
מאותו "צוק" ב 1967 עשיתי דרך ארוכה עם מאות אלפי צילומים, אבל אני מנסה לשמור על המוטיב ששינה אז את חיי.
עצתי אליכם - חפשו את העין שלכם, את טביעת האצבע שלכם בתמונות.