הגיגים אלו יכולים בהחלט להיות רלבנטיים לכל נסיעה ארוכה לחו"ל של צלמים הנוסעים לרחבי הגלובוס לטיול ולצילום.
מה לוקחים איתנו?
הדילמה הזו מצויה אצל כל אחד שיש לו יותר ממצלמה+עדשה אחת.
השיקולים הם – סיכון הציוד בארצות נכר, הסרבול בנשיאת ציוד כבד על הכתף או הגב שמכביד על ההליכה והתועלת העשויה לצמוח מנשיאת ציוד קל או כבד מבחינה אישית וצילומית.
תקצר היריעה לתאר את כל האפשרויות, לכן אצמצם אותן בתיאור מה עשיתי נכון ומה לא עשיתי נכון (בדיעבד כמובן).
בנסיעה לצילומי טבע (נסיעה לאפריקה – לסרנגטי למשל) לקחתי איתי את הציוד הבא:
מצלמות – D700, D300, אולימפוס EP-2. עדשות – 200-400 (היתה העדשה הראשית), עדשת 70-200 (אף היא היתה עדשה ראשית), 24-120 (כמעט ולא היתה בשימוש) ושלישיית המכפלים של ניקון.
את האולימפוס לקחתי עם עדשת הקיט 14-42 (שוות ערך ל 28-84 מ"מ).
התוצאות משביעות הרצון שלי ביותר היו מהחיבור של עדשת ה 200-400 ומצלמת ה D300 עם או בלי מכפל 1.4.
במקביל יריתי עם ה D700 עם מכפל X2 מורכב על ה 70-200.
לאולימפוס שהיתה תלויה על צווארי היו שתי מטרות - האחת – צילומי נופים בנסיעה מהג''יפ. השניה והחשובה יותר – להשתמש בה עם המתאם לניקון על עדשת ה 200-400 על מנת לקבל עדשת 400-800 ויותר עם מכפלים.
המטרה הראשונה הושגה בצורה מעולה, השניה – כשלה.
סיבות הכישלון – חברי לצילום שטיילו בג''יפ והרעידו אותו ובאורכי המוקד הארוכים קיבלתי תמונות שאינן חדות.
שק האורז שמשמש כחצובה על הג''יפ איננו יציב דיו, אז לא נבנה עליו.
בנסיעה זו גם למדתי שאת הסוללות הרזרביות, אמצעי הגיבוי והמטענים כדאי לפזר בין 2 מזוודות, או טוב יותר – לקחת אתנו במטען היד. אי שם בדרך לטנזניה חיטטו לנו במזוודות וסט של מטענים נגנב. המזל היה שהיה לי את רוב הסט גם במזוודה השניה.
בנסיעה לדרום אמריקה ולאנטארקטיקה לקחתי את אותן DSLR  אבל במקום האולימפוס לקחתי את ה V1 של ניקון עם שתי עדשות הקיט ומתאם ה FT-1.
כעדשה ארוכה לקחתי את ה 70-200   וצמד מכפלים – ה X1.4 וה X2.
עדשת האמצע היתה שוב ה 24-120  ושימשה אותי הרבה מאוד. לקחתי גם את ה 16-35 לצילומים רחבים וזו היתה ברכה לבטלה כי כמעט ולא נגעתי בה. 24 מ"מ על FF (או 16 מ"מ על APS) רחבות דיין ל 99% מהשימושים.
עם מי שחגגתי היתה ה V1. הרבה פעמים השארתי את ה DSLR מאחור וטיילתי עם הקטנה הזו. היא שימשה אותי בצורה מוצלחת, לא הכבידה עלי יתר על המידה ואפשרה לי לצלם גם קליפים של וידיאו.
החלפת עדשות כשאתה לבוש עם הרבה שכבות זוהי פעולה מאוד מסורבלת ולכן לפני שיצאתי זרקתי לתיק הצילום את ה 28-200  הישנה והקטנה (G) למקרה שחלילה תתפגר לי בדרך ה 24-120.
גיליתי שלמרות איכותה הבינונית, בצמצם 8 היא שרתה אותי היטב והצטערתי שלא לקחתי את ה 28-300 שהיתה משרתת אותי טוב הרבה יותר לרוב הנסיעה בלי החלפות תכופות.
בדרך כלל, אני לוקח איתי את חוקן הגומי הקטן על מנת להעיף אבק מהחיישן, אבל הפעם לקחתי את כל הערכה – ה SWABS, ה ECLIPSE ואת התאורה לחיישן (Sensor Loupe) וכמה שמחתי על ההחלטה הזו. די בתחילת המסע כבר נדבקו שני גרגרים מעצבנים ששום נשיפת חוקן לא הצליחו להורידם. ניקוי רטוב וקל פתר את הבעיה (שלוש פעמים!) – האבק בדרום אמריקה כנראה מאוד דביק...
אגב, מי שגורם לאבק איננה דווקא החלפת העדשות אלא פעולת הזום של העדשה – שהיא משאבת אבק רצינית.
ה V1 נתנה לי כאמור שירות מצויין, אך היא הצטיינה בעיקר יחד עם ה FT-1 ועדשת ה 70-200 עם או בלי מכפלים.
למשל, התמונה הבאה צולמה ב V1 עם מתאם ה FT-1, עדשת ה 70-200 עם מכפל 1.4 – שנתנה לי אורך מוקד אפקטיבי של 756 מ"מ. התמונה צולמה באיזו 1600 מהיד, ה AFS וה VR  עבדו מצויין.


ולמדתי שוב את הלקח הקלאסי – לא חשוב מה תיקח איתך לנסיעה, תמיד תצטער שלא לקחת את הציוד ההוא ולקחת במקומו את הזה...
מה שהכי חשוב שתהיה לכם עדשת אמצע טובה כמו 24-120 או דומה לה. היא עושה את עיקר העבודה.
וכקוריוז קטן – אותה עדשה גם עבדה על ה V1 עם המתאם לקבלת שוות ערך ל 65-324 מ"מ צמצם 4 קבוע. לא צריך לסגור צמצם להעלמת האפלת הפינות ועיוותים אין.
כאן סגרתי קצת צמצם, אבל אורך המוקד לא הספיק...


חומר למחשבה...