בפרקים הקודמים, הראיתי כמה הבדלים בין מצלמות הP&S הדיגיטליות לבין מצלמות ה SLR הדיגיטליות, אבל מה הקשר לעולם הפילם הישן? מצלמה מייצרת תמונה – אם על פילם או על חיישן – אז מה ההבדל?
אחד ההבדלים הגדולים היא הלינאריות של ההענות לאור, שאיננה זהה בחיישן הדיגיטלי ובפילם.
בפילם, כשפוטון אור נופל על גרגר הליד הכסף (החומר הרגיש לאור) הוא מתחיל בעצם ריאקציה כימית, שמתחוללת בפועל על ידי חומר הפיתוח – ואותו גרגר הליד הכסף מתפרק ומשחרר את אטומי הכסף השחורים. מה שאנחנו מקבלים בסרט נגטיבי (תשליל) הוא: היכן שהאור נפל, המקום משחיר. היכן שהאור לא נפל, המקום נשאר שקוף.
אחרי תהליך הפיתוח ישנו תהליך עצירה (STOP) על ידי חומר העוצר את הפיתוח (אם נמשיך יתר על המידה, הכל ישחיר בסופו של דבר), והמצב הרצוי מקובע על ידי חומר הקרוי מקבע – פיקסר.
אם כן, קיבלנו בתשליל: היכן שנפל אור – האזור השחיר ולהיפך. תהליך ההדפסה עושה את אותו הדבר, ומשני היפוכים – מקבלים את הגוון/כיוון הנכון – היכן שנפל האור התמונה בהירה והיכן שהיה פחות אור, או בכלל לא – התמונה התכהתה.
בעולם הפילם ישנו גם תהליך פיתוח הפוך, בו משתמשים בשקופיות. שם מקבלים ישירות את הדבר הנכון.
גם החיישן הדיגיטלי מגיב לאור בצורה דומה, והמידע שנקרא ממנו יוצר בסופו של דבר תמונה "ישרה" –  בדומה לשקופית.
אם הכל כל כך דומה, היכן ההבדלים?
ההבדלים הם בקצוות – באזורים הבהירים מאוד והכהים מאוד.
לסרט צילום ישנה היענות לא לינארית בקצוות, וזה נקרא Reciprocity failure – כשל ההדדיות. לחיישן דיגיטלי – ההענות לינארית כמעט כמו קו ישר.
לחיישן דיגיטלי וכן לפילם קיים מושג קשור נוסף הקרוי טווח דינמי. המושג בעצם מתאר את המרחק בין הכי לבן בתמונה להכי שחור בתמונה שעדיין ניתן להבחין בהם בפרטים. ככל שהטווח הדינמי גדול יותר, ניתן "לדלות" יותר פרטים באזורים הבהירים מאוד ובאזורים הכהים מאוד של התמונה.
הטווח הדינמי של חיישן דיגיטלי מצוי אי שם בין הטווח המוגבל יחסית של שקופית לטווח הגדול יותר של תשליל. אז היכן ההבדל?
ההבדל נובע מכשל ההדדיות.
בימי הפילם, גם אם התמונה היתה חשופה ביתר (הנגטיב מאוד כהה, התמונה מאוד בהירה) הרי שברוב המקרים, בתיקון חשיפה בשעת ההגדלה, הייתי מצליח להציל את התמונה. מאידך, אם התמונה נחשפה בחסר – התשליל היה מאוד בהיר והתמונה היתה כהה, לא יכולתי כמעט להציל את הפרטים שצללו באופל, לא חשוב כמה התאמצתי בחדר החושך.
הדבר נובע מאי הלינאריות של תגובת הפילם לאור. הוא יכול לסבול חשיפת יתר אך איננו יכול לסבול חשיפת חסר.
להלן שתי דוגמאות שממחישות את הסיפור. אלו שתי תמונות שצולמו בשנת 1973 במצלמת פילם מסוג ניקורמט FTN, ושתיהן מאותה סדרה.
הדוגמה הראשונה – חשיפת יתר – התמונה התקבלה מאוד בהירה:

 

תיקון קטן בחדר החושך (או בחדר החושך הדיגיטלי) והנה, קיבלנו את כל הפרטים שלכאורה נשטפו באור יתר על המידה:

 

ולהיפך, תמונה שצולמה בתנאי תאורה קשים - בו מד האור של המצלמה הוטעה על ידי השמש השוקעת ורוב התמונה צללה לתוך אופל אינסופי:

 

כל הנסיונות שלי "להחיותה" ולדלות ממנה מעט פרטים באזורים הכהים (השיחים בצד הדרך למשל) העלו חרס. השחור נשאר שחור. השביל הובהר כי הוא מצוי באמצע תחום החשיפה, אבל השחורים צללו לאופל בלתי ניתן להצלה:

 

הואיל וכבר אז ידעתי את המגבלה הזו, נקטתי בשני אמצעים פשוטים:
האחד, נזהרתי מחשיפת חסר ככל האפשר. השני – הייתי בוחר בסרטים בעלי רגישות גבוהה יותר, שהם מדרך הטבע פחות קונטרסטיים. אין קונטרסט גבוה = אין צלילה לשחורים קשים.
גם סוג המפתח משפיע על התוצאה, אבל לא זה נושא הדיון.
עם המעבר לעולם הדיגיטלי, שיערתי כי התוצאות תהיינה דומות, ונזהרתי מחשיפה חסר.
למרבית הפתעתי, גיליתי שבפורמט הדיגיטלי, גם במצלמות ה P&S קורית דווקא תופעה הפוכה, וזו בגלל הלינאריות הגבוהה יותר של החיישן.
בעולם הדיגיטלי – חשיפת יתר הינה אסון. אם התמונה "נשרפת" אי אפשר כבר להצילה באמצעים פשוטים. מצד שני, אם ישנה חשיפה חסר, תמיד ניתן לדלות המון פרטים מהאזורים הכהים. הדלייה הזו עולה בקצת שלג (רעש אלקטרוני) אבל בהחלט ניתן להציל את התמונה.
הנה כמה דוגמאות. צילום מחול פלמנקו – בתנאי תאורה קשים הביא לתוצאה העגומה הבאה. תחושת התנועה והריקוד עוברת מצויין, אבל פני הרקדנית נחשפו ביתר – ולא ניתן להציל את התמונה בשום דרך:

 

מאידך, ערב אחד הלכתי ברחובות בפרבר באמסטרדם – ועיני צדה משהו מוזר: מבנה שבחלקו הקדמי נראה כמו כניסה לכנסיה, ומאחוריו, מגן דוד גדול מאוד. (יותר מאוחר פענחתי את החידה – בית כנסת נטוש שהפך למקום תפילה נוצרי). כיוונתי את המצלמה – (ניקון CP990) וצילמתי. המצלמה הבזיקה, אבל המרחק היה גדול מדי. כשראיתי את התמונה בבית – רציתי מיד למחוק אותה:

 

שנייה לפני המחיקה – החלטתי לנסות לטפל בה בפוטושופ. הבהרתי אותה – והנה – למרות קצת שלג קל, צצו כל הפרטים החוצה:

   

ממש – מעשה כשפים...הנה עוד דוגמה – תמונה שצולמה במטרו במוסקבה (מקום יפהפה, שווה ביקור – כל תחנה מוזיאון):

 

הבהרה קלה – וכל הפרטים צצו בתמונה:

 

דוגמה נוספת, רחוב מוסקבאי בלילה. מד האור הוטעה מאורות הרחוב וחשף בחסר:

 

נגיעה קלה בתוכנה – וראו איזה פלא – כל הפרטים הופיעו בתמונה, אפילו האיש משמאל עם העגלה:

את זה לא יכולתי לעשות בפילם. אם היה שחור – נשאר שחור.
המסקנה – אם נצלם במצלמה דיגיטלית, ניזהר מאוד מיצירת על-חשיפה - אובר (אלא אם אנחנו מתכוונים לכך) כי אם התמונה "נשרפת", כמעט ואין מה להציל. מאידך, אם צילמנו בקצת תת-חשיפה, לא נורא, ניתן להבהיר.
אסור להגזים בתת החשיפה, כי ככל שנבהיר יותר את האזורים הכהים, נקבל יותר רעש אלקטרוני (שלג) שיהיה קשה יותר להסירו אח"כ.
היצרנים כיום מנסים להגדיל את הטווח הדינמי ולמנוע מצבים של על-חשיפה. אחת המובילות היא חברת פוג'י, שפיתחה חיישן מיוחד עם שני סוגי קולטני אור – גדולים ורגישים לתנאי תאורה לקויים, וקטנים ולא רגישים כדי למנוע על-חשיפה. התוצאות עדיין לא מרשימות אותי יתר על המידה, אבל זהו בהחלט צעד בכיוון הנכון.
אין לי ספק שבשנים הקרובות תהיינה התפתחויות נוספות בכיוון הזה, נותר רק להמתין.