קורה לי לפעמים שאני מציץ בספריות הפילמים שלי. כחצי מהסרטים שצילמתי בחיי היו סרטי שחור-לבן וחציים היו סרטי צבע – והרוב המכריע שלהם היו סרטי נגטיב, מעט מאוד שקופיות.
באוסף הפילמים המסודר שלי למעלה מ 400 סרטים, כאשר כל סרטי השחור-לבן נסרקו על ידי עם סורק ייעודי ורק חלק (אפילו לא הרוב) של סרטי הצבע נסרקו.
אדם שהולך בדרכו, מוטב לו להציץ מדי פעם בפעם אחורנית ולו רק לוודא שהדרך שהוא הולך בה היא עדיין הדרך הנכונה. את זה אני משתדל לעשות מדי פעם בפעם, בכל פן של חיי.
הדבר נכון כמובן גם לגבי הצילומים ההיסטוריים שלי, השמורים בקלסרים מסודרים.
אני יכול לומר במעט גאווה (ואולי לא) שהייתי בין חלוצי הצילום הדיגיטלי בארץ. מאוד התלהבתי מהיכולות הפוטנציאליות של הצילום הדיגיטלי והפכתי שלא ברצוני מטיף לעניין. או אז חטפתי קיתונות של בוז על הבחירה האומללה שלי.
לא עזר שחזרתי ואמרתי שוב ושוב שהדיגיטלי עוד לא שם, אבל זו תהיה הדרך בעתיד. קיתונות הלעג נמשכו, אך הלכו והתמעטו כשהצלמים החלו לזנוח את הפילם והלכו לאפיק הדיגיטלי. בדיעבד כנראה שצדקתי.
ההיסטוריה שלי בעולם הדיגיטלי החלה בשנת 1998-1999 כאשר מצלמתי הראשונה היתה מביתה של סוני – MAVICA, שצילמה על דיסקט (מישהו זוכר את המדיה הזו?) ברזולוציה של 1024X768, משהו כמו 0.8 מיליון פיקסלים.
הרומן איתה היה קצר ומשם עברתי למצלמת קודאק DC-280 בת ה 2 מ"פ. התמונות שלה היו כבר ראויות (חוץ מנושא הצילום כמובן):

משם חיש קל עברתי לניקון 990 בת ה 3 מ"פ, לסוני 707 בת ה 5 מ"פ, ל DSLR הראשונה שלי ה D100. השאר היסטוריה מתמשכת.
את סרטי הפילם שלי צילמתי בהתחלה במצלמת חצי פריים – פוג''יקה, הדומה לאולימפוס פן אבל את הרוב צילמתי ב SLR מביתה של ניקון – הניקורמט ההיסטורית שנגנבה לי בשיקגו שהוחלפה בניקון FE.
בכל פעם שאני מציץ בספריית השחור-לבן שלי אני מתעטף בגעגועים. שנים רבות חשבתי שזה בגלל הנוסטלגיה וזכרונותי מאז. זה בוודאי חלק מהסיפור – החלק השני הוא העובדות – לפחות בעיני.
לא יעזור כלום – מה שלא ניסיתי לעשות עם צילומי הדיגיטליים להמירם לשחור-לבן, זה לא זה. ניסיתי את כל הדרכים שהיו באפשרותי, אך לא הצלחתי.
מה שמעניין (ומטריד) יותר הוא שלא חשוב באיזה פילם השתמשתי, התחושה נותרה כמות שהיתה – זה לא זה.
ניסיתי להבין מה כבר ההבדל? הטווח הדינמי של הפילם הצבעוני (וגם השחור-לבן) קטן בהשוואה לטווח הדינמי הדיגיטלי. מדוע הפילם נראה אחרת? מדוע זה נראה "יותר נכון"?
זאת ועוד – הסרטים הרי נסרקו למדיה הדיגיטלית ובכל זאת – טעמם נשמר.
אני מעלה השערה – אולי זה לא היה שחור-לבן אלא גווני אפור לבן? זה אולי מסביר את השוני בעין.
הבה נתרשם כולנו. התמונות בשחור-לבן צולמו בשנים 1969-74.
נתחיל בשני צילומי אוירה של אחרי צהריים באזור רחובות.
הכבשים:

המסילה והגשר:

הקונטרסט מחד והמעברים האפורים מאידך יוצרים את הקסם.
גזע העץ השבור, על כל אפוריו:

שלושה צילומי יום עם שמש קופחת בעיירה בנגב.
סבא ונכדו:

בצהרי היום:

אהבה נגבית:

ירושלים של אחרי ששת הימים:

ופורטרט של נערה:

אני יכול להוסיף עוד ועוד דוגמאות, אבל חושבני שהמסר שלי עובר.
התמונות הוקטנו בלבד, ללא כל טיפול ולכן ניתן לראות כתמי אבק, גירעון ושריטות בהם לא טיפלתי.
מהו אותו הקסם? ה CURVES של הפילם? העדרותו של השחור המוחלט? גלי הנוסטלגיה שאופפים אותי עם הגיל?
האם אשוב לצלם בפילם? מסופקני. זה עולם שחלף ועבר, שיש לו די והותר חסרונות. גם זמינות הפילמים והכימיקלים הולכת ומתמעטת.
גם סרטי הפילם הצבעוניים משדרים משהו דומה, אבל בעוצמה פחותה בהרבה (לטעמי).
מהו סוד הקסם?