בפרקים הקודמים ראינו את קפיצת המדרגה בין HD ל UHD (המכונה 4K) ברזולוציה – הבה ננסה להבין מהן המשמעויות. נתחיל בחוויה הויזואלית.
בבתי הקולנוע נקל לראות את ההבדלים בין הפילם, וידיאו HD ווידיאו 4K.
הסיבה – גודל המסך. מסכים בגודל של 30 מטר אינם מחזה יוצא דופן בבתי הקולנוע הגדולים – אבל לא בבתי הקולנוע "בוטיק".
על מסך גדול רואים מיד את ההבדלים.
ישנה דילמה ישנה יחסית – מדוע רואים תמונה טובה יותר בפורמט ה HD מאשר בפילם?
השאלה מאוד רלבנטית לנו, אנשי הצילום. פורמט HD מכיל 2 מיליון פיקסלים למסגרת. פילם, אם נסרק כהלכה יכול להכיל לפחות פי 3-4 יותר פיקסלים של מידע רלבנטי. אם כן, מדוע פורמט הHD  נראה בכל זאת טוב יותר?
זה לא רק העיבוד הדיגיטלי. זהו המקרן.
מקרן פילם רועד בשעת הצגת הסרט. יש תנועה של סרט, הרבה גלגלים וגלגלי שיניים. זה מרעיד את התמונה, כמו שחצובה לא יציבה תיתן לנו תמונת סטילס מטושטשת.
רעידת המקרן, ולא חשוב באיזה פורמט הסרט מוצג, מורידה את הרזולוציה המוצגת לעין הצופה.
מקובל לומר שזה דומה במקרה הטוב ביותר לפורמט ה"כאילו HD שזה 720p". כלומר, הרזולוציה הויזואלית מפילם, במקרה הטוב ביותר, מגיעה לשוות ערך ל- 1 מ"פ על המסך.
HD מלא הוא 2 מ"פ. המקרן סטטי, שום דבר מרעיד לא קיים בו. הנה ההבדל.
דוגמה אמיתית מהחיים להמחשה. אשתי מאוד אוהבת את הסרט "חלף עם הרוח" ומוכנה לצפות אינספור פעמים בסאגה הארוכה (והמשמימה אותי) הזו, בת 4 השעות.
ליום הולדתה לפני כמה שנים קניתי לה סט של שני DVD המכילים סרט זה, ואפילו ישבתי להראות לה שאני גבר ויכול לצפות בזה במשך 4 שעות מבלי להירדם...
במקרה הגיע אלי עותק HD של הסרט הזה על BLU RAY שהיה מהמם באיכותו. כל פריים נסרק באיכות גבוהה, הצבעים שוקמו, התמונה נקייה כאילו צולמה אתמול באמצעים הכי מודרניים ואפילו הקול שופץ והפך מערוץ מונו יחיד באמצעים מתקדמים ביותר לפס קול של 5.1 ערוצי דולבי דיגיטלי.
אם לא הייתי יודע שהסרט הזה יצא לאקרנים בשנת 1939 הייתי חושב שהוא הופק רק כיום.
ההבדל היחידי שנותר הוא ביחס אורך/רוחב שלא השתנה – פורמט 4:3 כמו שהיה מקובל אז ולא 16:9 כמקובל כיום.
התבוננתי בו במחשב שלי ועצרתי על פריים יחיד - פניה של סקרלט אוהרה.
לתדהמתי, הבחנתי פתאום שלגברת היה שפם קטן, חתך מעל השפה ושיניים שזקוקות לשיפוץ וניקוי (היא עישנה כמו קטר):

בבתי הקולנוע לא רואים את זה בגלל רעידת המקרן, בגרסת ה DVD  – הרזולוציה נמוכה מדי כי וידיאו SD – סטנדרטי רגיל אינו מראה את זה, אבל דיה סריקה ל HD כדי לראות את כל פרטי הפרטים.
אינני רוצה אפילו לחשוב כיצד תיראה גירסת ה 4K שתיסרק ממנו. מה שנראה ב 8 מ"פ לא ראינו ב 2 מ"פ...אולי אפילו את הריסים המתפצלים...
זה אומר שסרט בן 75 שנים מכיל על פניו כמות אדירה של מידע שלא ידענו על קיומו. ישנו כיום תהליך של סריקה והמרה של סרטים ישנים לפורמט HD ו- 4K כי הטכנולוגיה התפתחה דיה לעשות זאת ביעילות ובמהירות.
זה גם אומר שכל הסרטים המופקים כיום ב 4K אם מצילום ואם מסריקה יכילו כמות אדירה של פרטים. זה לבתי הקולנוע.
בבית, אם יש לנו טלויזיה בגודל של 50 אינטש ונצפה בה ממרחק של 5 מטר, לא נוכל לדעת אם אנו רואים 720P או 1080P או 4K. זה נובע מיכולת ההפרדה של העין שלנו שהיא כ 0.2 מ"מ.
אם נקנה טלויזיה של 100 אינטש, ונתבונן בה מאותו המרחק, אולי נראה הבדל (חוץ מזה שסביר שבת הזוג תשליך אותכם מהבית...).
אם נדחוף את פנינו למסך, סביר שנראה הבדל, אבל מי מסתכל  בטלויזיה גדולה ממרחק של 20 ס"מ?
עוד רמאות שרצה כבר הרבה זמן – יכולת הפרדת הצבעים של העין שלנו.
אנחנו יכולים להבחין בין 5000-10000 גוונים שונים. הלעיטו אותנו שנים שאנחנו צריכים 8 ביט לצבע – כלומר בסה"כ 16.7 מיליון גוונים...כעת יש סיפור חדש ומוכרים לנו לוקש הקרוי Deep Color – של 10/12/16 ביט לצבע. אומר – טריליוני צבעים ומשכנעים אותנו שאם אין לנו כזה אנחנו בעצם עיוורים כמו ינשוף...
לאחרונה גם מספרים לנו שבשביל לראות תמונה ממש טובה אנחנו צריכים מסכים קעורים:

לו היינו זיקיות המסתכלות לכיוונים שונים בבת אחת זה היה נכון, אבל אנחנו לא. מאידך החברות צריכות למכור לנו משהו חדש כל פעם...אז מספרים.
זה דומה לסיפורי התלת מימד ששטפו אותנו לפני כמה שנים – 3D.
ישנן שלוש שיטות לצפות בתכנים תלת-מימדיים. האחת עם משקפיים פלסטיים מקטבים (האפקט לא מתקבל מרשים בכלל והצבעים דהויים). השניה – משקפיים אקטיביים. זה נראה הרבה יותר מרשים חוץ מאשר העובדה שהם ניזונים מסוללה שמתפגרת באמצע הסרט, מורידים ב 80%  את האור המגיע אלינו לעין (התמונה הופכת כהה מאוד ויש צורך בעוצמת הקרנה גבוהה כדי לפצות על זה). בנוסף, הסתבר שצפייה ממושכת במשקפיים כאלו עלולה לגרום  לילדים עד גיל 10 נזק מוחי לא הפיך. זה נובע משיטת הפעולה של האפלת העיניים לסירוגין במהירות כך שהמוח "תופר" את תמונת התלת מימד. אצל ילדים צעירים זה לא תמיד עובד טוב.
השיטה השלישית היא ללא משקפיים כלל והיא נמצאת בתהליך פיתוח ארוך וכנראה, כשתצא לדרך, היא תהיה השיטה המנצחת.
בינתיים, צצו בעולם ים של מצלמות של כל היצרנים שתומכות בצילום 4K – והכוונה למצלמות חובבים+.
חלקן תומך בקצבים של 24 או 30 מסגרות לשניה (טלויזיה וקולנוע), מיעוטן בקצבים איטיים יותר של כ 15 מסגרות לשניה ומיעוט אחר – היותר מקצועיות תומכות בקצבים של 60 מסגרות לשניה. כמה שחקניות:
פאנאסוניק GH4:

פאנאסוניק HX-A500 להרכבה על הכובע למשל:

פאנאסוניק GX-8:

סוני 7S:

סוני Handycam:

Canon XC-10:

יותר מקצועיות
AJA CION:

סוני FDR-AX1 שתומכת ב 60 מסגרות לשניה ובמחיר "שפוי" יחסית של כ 4500 דולר:

וישנן עוד רבות אחרות. בשביל לראות את הסרטים יש צורך כמובן במסך מתאים שתומך 4K ויש צורך בנגן שלא נצטרך לחבר את המצלמה לטלויזיה, תהליך מסורבל בעליל.
בפרק הבא – הדורות הבאים של הרזולוציות.