גל המצלמות נטולות (ללא) מראה (מל"מ) הולך וגואה, וכבוד גדול מגיע לחלוצות בענף – ביניהן פנסוניק, אולימפוס, סוני ועוד.
היתרונות שלהן מוחצים בכמה תחומים:
1. הגודל והמשקל הקל שלהן. להרבה צלמים נמאס ותמיד לא נעים לסחוב משקולות כמו DSLR כבדה ותיק עם עדשות בשבילה.
2. איכות התמונות שלהן הולכת ומשתפרת מדור לדור.
3. משקל שאר האביזרים קטן משמעותית מאשר במצלמת DSLR  פריים מלא (העדשות קטנות וקלות יותר, המבזקים – כנ"ל ועוד).
4. דרגת החופש שהן מקנות בצילום – לא מפחידות בגודלן ואין בעיה לקחת אותן לכל מקום.
5. מערכת האוטופוקוס הישנה שלהן היתה בעבר איטית מאוד (מבוססת קונטרסט). כעת, בדור האחרון של המצלמות וברובן – מותקנת מערכת אוטופוקוס כפולה – מערכת מבוססת קונטרסט לצילומי וידיאו בעיקר ומערכת אוטופוקוס מהירה מבוססת פאזה (כמו ב DSLR) לצילום סטילס.
6. רובן כמובן מצלמות גם וידיאו גבוה אבחנה – HD והן פוזלות לדור הבא – UHD או 4K בשפה המקצועית עם רזולוציה גדולה פי 4 מ HD. איכות הוידיאו מעולה בתנאי תאורה טובים.
7. רובן כוללות חוכמות נוספות כמו GPS, Wi-Fi שמקלות את חיי הצלמים בתיעוד והעברת תמונות.
8. רובן מאפשרות צילום RAW ועם פיתוח RAW כבר במצלמה (אם חפצתם בכך).
9. פעם, מצלמות קטנות (P&S) לא צלחו איזו 400 לקבלת תמונה סבירה. כיום במל"מ – ניתן להגיע לאיזו 6400 ואפילו גבוה יותר לקבלת תמונות שימושיות.
בשורה התחתונה – הן כובשות לעצמן פלח שוק הולך וגדל על חשבון ה DSLR  הקלאסיות.
היכן ה"עז"? יש בכלל "עז"?
העיזים הן רק חוקי הפיסיקה.
חוק ראשון – באותם תנאים אחזקה ביד, מצלמה קלה תרעד יותר ממצלמה כבדה בשעת צילום.
נגד זה יש תרופה – חצובה או אחיזה יציבה יותר. בבעיה זו נתקלתי בעבר, גם במצלמות /עדשות מיוצבות.
חוק שני- חיישן קטן שיש לו אותר מספר פיקסלים כמו חיישן גדול, שטח קליטת האור של קולטני האור בחיישן הקטן – קטן יותר.
פחות פוטונים של אור = פחות יחס אות לרעש.
מעשית, הדבר מופיע בשעת צילום בתנאי תאורה לקויים באיזו גבוה. זה נסבל אבל מטריד.
כל מערכות תיקוני התמונה והמעבדים החכמים לא ממש יכולים להתגבר על זה אלא רק להסוות את זה קצת.
מאידך, זה כמעט ולא מתבטא בתנאי תאורה טובים באיזו נמוך, אז אין בעיה גדולה מדי.
החוק השלישי – כללי עומק השדה - הרבה יותר מפריע.
ניקח למשל דוגמה מעשית.
מצלמת FF עם עדשת 50 מ"מ העומדת בצמצם 2.8 ומצלמת נושא ממרחק של כ 5 מטר, עומק השדה (עומק החדות – הטווח שהכל בו חד)  הוא 1.73 מטר משני צידיו של הנושא (לא באופן סימטרי).
כדי לאפשר שדה ראייה דומה עם מצלמת MFT צריך עדשה של 25 מ"מ. אבל - באותו צמצם (2.8) מאותו מרחק נקבל עומק שדה שדה של 3.8 מטר לערך!
עומק שדה תלוי בשלושה גורמים – אורך מוקד העדשה האבסולוטי (לא חשוב על איזה פורמט היא מותקנת), הצמצם האפקטיבי והמרחק מהנושא המצולם.
על מנת לקבל במצלמת MFT (מיקרו שלושה רבעים – כמו אולימפוס, פאנאסוניק ואחרות) עומק שדה זהה למצלמת FF מאותו מרחק – נצטרך לעבוד עם הפרמטר השלישי – הצמצם.
לכן, מצלמת MFT עם עדשת 25 מ"מ (שוות ערך בגלל מקדם הקיטוע לשדה הראייה של עדשת 50 מ"מ במצלמת FF) מאותו מרחק צילום תצטרך צמצם של 1.4 כדי לקבל עומק שדה של 1.73 מטר.
מצלמת DX = APS נמצאת באמצע. אם מצלמים בה באותם תנאים ורוצים לקבל אותו שדה ראייה של עדשת 50 מ"מ על FF נצטרך עדשה של 33 מ"מ לערך בגלל מקדם הקיטוע.
זה יתן לנו בצמצם 2.8 עומק שדה של 2.7 מטר לערך מאותו מרחק צילום.
כדי להגיע לעומק שדה רדוד יותר – כמו ב ,FF נצטרך עדשת 33 מ"מ צמצם 1.9 לערך.
מצלמות P&S שבהן מקדם הקיטוע גדול בהרבה (פי 4 עד 10) בגלל החיישן הזעיר ואורך המוקד הקצר של העדשה (כדי שתיתן לנו במצב "50" מ"מ [שווה ערך] זוית ראייה כמו שרואה העין שלנו) עומק השדה המתקבל הוא כמעט אינסופי.
זה כיף כי אי אפשר כמעט לפספס פוקוס אך זו בעיה קשה אם מחפשים לבודד נושא מסביבתו.
ככל שמקדם הקיטוע גדול יותר נצטרך עדשה עם צמצם מרבי גדול יותר אם אנו רוצים לשמור על עומק שדה רצוי.
זה אומר שיש לקחת בחשבון במצלמות ה MFT ודומותיהן שאין להן אותה יכולת לבידול נושא מסביבתו (אלא אם משקיעים הון עתק בעדשות ענקיות צמצם וגדולות פיסית – מה שמגחך את השימוש במצלמה קלילה).
לדוגמה – ברשותי עדשת 18.5 מ"מ צמצם 1.8 של ניקון למצלמת ה V2 שלה.
אורך המוקד האפקטיבי של העדשה על החיישן של המצלמה הזו הוא כ 50 מ"מ (מקדם קיטוע של X2.7).
אבל הצמצם האפקטיבי מבחינת עומק השדה הוא 4.9.
אם הייתי רוצה לקבל מעדשה למצלמת ה V2 אורך מוקד אפקטיבי ועומק שדה אפקטיבי כמו מעדשת 50 מ"מ צמצם 1.8 על FF, הייתי נדרש לעדשה עם אורך מוקד של 18.5  מ"מ וצמצם 0.66....
יש חיה כזו בכלל?
אלו חוקי הפיסיקה ולא ניתן לשנותן.
אם כן מה עושים עם מצלמות בעלות חיישן קטן? בוחרים עדשה ארוכה יותר ומתקרבים לנושא – אז משיגים עומק שדה מובדל יותר אבל אז כבר הולכת הפרספקטיבה לאיבוד (היא תלוית מרחק בלבד).
הנה שתי דוגמאות להמחשה. אחת צולמה במצלמת D600 שהיא FF עם עדשת 50 מ"מ צמצם 1.8 והשניה עם ה V2 עם עדשת 18.5 מ"מ צמצם מרבי 1.8.
דוגמה ראשונה – FF:

מצלמת V2:

דוגמה שניה – FF:

מצלמת V2:

התוצאות ניכרות לעין.
בחרתי במצלמת ה V2  כדי להדגיש את התופעה. במצלמות MFT עם מקדם קיטוע של X2 זה פחות בולט ובמצלמות APS זה עוד פחות בולט, אבל קיים.
אחת הבעיות המוכרות והנפוצות היא שצלמי APS משתמשים בעדשת 50 מ"מ כעדשת פורטרטים (שנראית על המצלמה כמו עדשת 75-80 מ"מ) ומצלמים את הנושא ממרחק שונה מאשר היו מצלמים כמצלמת FF עם עדשת 80 מ"מ אמיתית – והתוצאה – שינוי פרספקטיבה ויחס גודל האף לאזניים למשל.
אם לוקחים את הפיסיקה בחשבון ומודעים לבעיות הללו, אזי המל"מ הן נהדרות.
סוני ואחרות התחילו כבר להכניס לשוק מל"מ עם חיישן בגודל FF שלא סובלות מאבדן היכולת ליצירת עומק שדה מובדל – אבל אז - למרות שהמצלמות קטנות יותר ממצלמות ה DSLR הקלאסיות, העדשות שלהן דומות בגודלן ובמשקלן לעדשות ה DSLR – וחוזרים לתיק כבד כמעט באותה מידה כמו בעבר.
מאידך אם נרצה עדשות למל"מ קטנות, אך עם יכולת ליצור עומק שדה מובדל – נצטרך כאלו עם מיפתח צמצם ענק ומדרך הטבע הן תהיינה גמלוניות, כבדות ויקרות.
למשל – עדשת ניקון 32 מ"מ צמצם 1.2 לסדרה "1" (שוות ערך ל 85 מ"מ על FF) – הצמצם האפקטיבי שלה הוא בעצם 3.2 אבל המחיר שלה כ 900 דולר...
אז מה הועילו חכמים בתקנתם?