זהו עוד מקטע קטן מסדנה באותו בנושא שאני מעביר.

בפרק הראשון ראינו מהי המשמעות של רגע מכריע בצילום.
זהו רגע שלא יחזור, שבריר שניה בנהר הזמן שיוצר לנו עם הקפאתו על ידי המצלמה תמונה שלא תישכח וגם שלא תחזור עוד.
אין שני רגעים חולפים שדומים זה לזה ואת אותו רגע מיוחד ברצוננו ללכוד.
כפי שנאמר בפרק הקודם – מה שחשוב ביותר הוא עין חדה שיודעת לראות את הרגע המגיע, את אותה חדות חושים שמאפשרת לנו להגיב במהירות.
לכידת רגע מכריע, ייחודי בזמן תלויה יותר מכל בהכרת הציוד הצילומי שלנו.
ישנם רגעים ייחודיים המונצחים על ידי צלמים חובבים ומתחילים כי פשוט היה להם מזל. הם במקרה היו מכוונים לסצנה, במקרה לחצו מספיק מהר על המחשף.
גם זו טכניקה, אבל חסרונה הוא בניצולת. כדי לקבל מצילום אקראי, לא מכוון ולא מתוכנן, צילום ייחודי – צריך מזל גדול. יחס ההצלחות לכשלונות הוא אולי 1 ל 1000.
מה שצריך על מנת לשפר את היחס הזה הוא מה שתיארתי לעיל. חושים של צייד והכרות מצויינת של הציוד שלנו.
כפי שכבר אמרתי בפרק הקודם – נדרשת גם מידה לא קטנה של סבלנות. אנחנו "נארוב" לרגע מתוך הכרת הרגעים שחולפים ואותו ננסה להנציח. לפעמים צריך להמתין, ולא מעט.
אם נשלב בשעת הצילום גם אלמנטים גרפיים שמתחברים זה לזה, כאילו תכננו צילום סטטי רגוע, הרי שלבד מהאמירה – "הנה רגע שלא יחלוף", תיווצר לנו גם תמונה שבנויה נכון מבחינת קומפוזיציה ושתהיה גם נעימה לצפייה.
המלאכה לא פשוטה, אחוזי ההצלחה אינם 100 אחוז ואנו צריכים להיות מוכנים נפשית לעובדה מצערת – לא הצלחנו!
אתחיל בתמונה שדרשה הרבה סבלנות. זה היה בגן החיות בציריך (לצערי לא באפריקה). ראיתי את הטיגריס היפהפה הזה מטייל בחוסר סבלנות הלוך ושוב ברחבי הגן. מהכרותי את החיה הזו ידעתי שבאיזשהו שלב היא תעצור ללגום מים.
היה יום חם בחוץ וזה היה בלתי נמנע.
הימרתי על פינת השתיה שלו כי הוא חלף על פניה מספר פעמים, עצר לשניה והמשיך הלאה.
עמדתי מוכן עם המצלמה מכוונת לפינה הזו למעלה מחצי שעה. מילת המפתח היתה סבלנות.
בזמן ההמתנה בניתי בדמיוני את הקומפוזיציה וידעתי מה בדיוק רוצה אני לצלם וכיצד.
עדשת הזום היתה מוכנה לאורך המוקד הנדרש, החשיפה כבר חושבה ונותר רק להמתין.
ואכן – היה שווה. לבסוף, הוא עצר בדיוק בנקודה שחשבתי שייעצר. הוא הופיע עם ההשקפות שלו במים ובמבנה פריים כאילו מבוים במיוחד עבורי.
יריתי צרור קצר של שלוש תמונות והוא הלך מהמקום.
התמונה הזו מפארת את קיר המשרד שלי:

הדוגמה הבאה, שמטיילת לצערי גנובה בכל רחבי הרשת, צולמה בגן החיות התנ"כי בירושלים. הייתי ממוקד על שני קופי סנאי שהשתובבו להם על הנדנדה. הסצנה ארכה שתי שניות.
אחד נשכב על גבו והשני נפנה לשבריר שנייה לחקור אותו.
שתי שניות לאחר מכן הם כבר לא היו שם. מי שצילם קופי סנאי בעברו יודע כמה שעלי החיים הללו תזזיתיים. הספקתי להקליק רק פעם אחת:

בצילום הבא ראיתי שני תוכים שמשחקים אחד עם השני. צפיתי פוזה שכזו, וכשהיא הגיעה – כבר הייתי מוכן עם הכל ללחיצה. הרקע משלים את הקומפוזיציה היטב:

שני היריבים בתמונה הבאה רבו אחד עם השני בגיעגוע עז. הם הסתובבו אחד סביב השני בכעס רב.
ארבתי לסצינה שראויה צילום. ואכן, לשבריר שניה הם נעמדו זה מול זה כמו שני אקדוחנים מהסרט "צהרי היום".
האלכסון שנוצר ברקע מכניס דינמיקה ותחושת אקשן בתמונה:

האכלת ציפורים הינו עיסוק אהוב על הרבה אנשים.
דוגמה אחת – האשה המבוגרת המאכילה את הדרורים. לחצתי על המחשף כשבאויר היה דרור בטיסה לכיוון האוכל:

בצילום הבא, הייתי מכוון עם המצלמה לפניו המאושרים של הילד וחיכיתי להתרחשות מעניינת.
היא הגיעה עם הדרור הימני המתכונן לנחיתה. התמונה הזו נבנתה מראש כשלכל אחד מהאלמנטים בתמונה נתתי את הייצוג הצילומי הראוי במקומו:

צילום הנשר מפסגת הר הסוכר בריו נעשה אחרי תכנון מראש.
ראיתי את הרקע של העיר שבו רציתי להשתמש כתפאורה, מיקדתי ידנית למרחק המשוער בו הנשר יהיה.
הנשרים התעופפו הלוך וחזור, לכן לא הייתי צריך לנחש יתר על המידה מה יהיה המרחק.
החוף המתעקל משלים את התמונה כאילו היתה מבוימת מלכתחילה.
כשהנשר נכנס למקום בו רציתי שיהיה – לחצתי:

בצילום הבא המתנתי בסבלנות ממוקד ביצור הקטן ועקבתי אחרי הליכתו על התפרחת. ידעתי שיעצור לשבריר שניה על "שפת התהום".
הוא עצר לשניה ותהה מה לעשות. לחצתי:

בהיותי במילנו בשיטוט לילי הגעתי לתערוכת רחוב של עבודותיו של ספנסר טוניק.
את עבודותיו אני מכיר ולכן התבוננתי באנשים המתבוננים בהן.
כל זה קרה לאחר שהבחנתי בתגובותיהם של העוברים ושבים. חלק מעיינים בכובד ראש בתמונות, חלק מצחקקים במבוכה, חלק פשוט מתבוננים אדישים וחלקם פשוט בורחים כל עוד נפשם בהם.
הייתי מוכן עם המצלמה כשהפריים היה מוכן למילוי.
כשהגיע הבחור עם חיוך המבוכה על פניו – לחצתי:

כשראיתי את האשה עם המטריה האדומה ביום מושלג במוסקבה, חיכיתי שתיכנס למקום הנכון בפריים. לסצינה, גם בלעדיה, ישנה עוצמה מכובדת של יום קר בתוך גן מושלג, אבל איתה – עם "כיפה אדומה", קיבלתי צילום מנצח:

איש המטייל עם כלבו על החוף הינה סצנה די בנאלית. מה ששובר את הבנאליות זו הגרפיקה המורכבת מהקוים המקבילים של החוף והגלים והמיקום היחסי בין האיש וכלב. השידור - ריחוק:

בקצה המרפסת הצופה למפלי האיגואסו הענקיים ראיתי צלם המצלם את המים המתנפצים הרחק מלמטה.
היה דוחק רב על קצה המרפסת והוא מרפק את עצמו לזמן קצרצר לקצה. הייתי מוכן:

הדוגמה האחרונה – גל האבן בגן של גאודי בברצלונה.
ל"גל" נכנסו הרבה אנשים, אז עמדתי וארבתי בסבלנות. כשהגל התרוקן, המתנתי למטייל הבא – ואכן הוא הגיע:

הפריים היה בנוי מראש, רק חיכה ל"מילוי" הנכון.
ומה המכנה המשותף לדוגמאות שהבאתי לעיל?
תכנון, הבנת הסצינה, מוכנות לקליק ברגע הנכון, הכרת הציוד.
ההצלחה איננה מובטחת, אבל הדרך הזו היא המתאימה ביותר להעלות את אחוזי ההצלחה לכאלו שיניבו לנו הרבה צילומים שירחיבו את ליבנו.
המצב האידיאלי הוא יצירת צילום שלוכד רגע ייחודי בזמן כשהסצנה כבר מתוכננת מראש, היא כוללת את כל האלמנטים הגרפיים המשלימים ואת התפאורה (רקע) כאילו צילמנו באולפן.
בהצלחה!