כאספן פתולוגי של זכוכיות שונות ומשונות, תחביב שהחל לפני כ 40 שנה, ישנם במזבלה שלי כמה עדשות עתיקות משחר ההיסטוריה הצילומית שלי.

כשהתחלתי לצלם בפילם וזכיתי ל SLR הראשונה שלי – הניקורמט FTN ההיסטורית, העדשה היחידה שהיתה לי תקופה די ארוכה היתה ה 50/2 של ניקון.
אחריה הצטרפו לי לאוסף מספר עתיקות – כמו ה 28-90 / 2.8 של ויויטר Series 1 המפורסמת שלהם ששירתה אותי תקופה מכובדת. היא עדיין מצויה בחזקתי באריזה המקורית עם כל הניירות שלה.

לפניה היתה לי עדשת פאנאגור 28 מ"מ שהיתה גרוטאה אופטית ולהן צירפתי את ה 200 מ"מ צמצם 3.5 של ויויטר שהיתה עדשה לא רעה בכלל.
זה כבר היה אז ארסנל מכובד...כולן היו כמובן למיקוד ידני. בניקורמט ההיסטורית, משטח המיקוד היה עם מרכז של מיקרו-פריזמות שהקל מאוד את המיקוד הידני.
העדשות הללו ואחרות שנוספו לי במהלך ההיסטוריה מאפשרות מדידת אור על ה D200 וצפונה.
במקום אחר כתבתי על הממצא שלי כי העדשות הללו – עם כל ההיסטוריה שחלפה עליהן כוחן עדיין במתניהן, כעת אביא את ההוכחות.
למצלמות הפילם מאוחר יותר (כ 20 שנה) הוצעו שתי עדשות קיט – האחת 35-80 והשניה 80-200 (צמצם 4.5 – 5.6). אלו כבר היו עדשות עם AF שמצלמת הניקון FE הישנה שלי שהחליפה את הניקורמט הגנובה לא בדיוק ידעה מה לעשות איתן. יותר מאוחר הצטרפה ה F70 לאוסף שכבר ידעה מה לעשות עם עדשות אלו ואחריה ה F75 שכבר תמכה בעדשות המודרניות של ימינו.
בשלב מסויים הצטרפה לי לאוסף גם עדשה עתיקה – ה 70-210 AF עם צמצם משתנה (4-5.6) עם זום במשיכה ששימשה אותי תקופה מסויימת עם ה D100 והראתה את כוחותיה העתיקים הגלומים בה.
למצלמות DSLR עם חיישן FF ישנם בעיני שני יתרונות בולטים. שניהם נובעים מגודל הפיקסלים בחיישן.
היתרון האחד – רמות השלג באיזו גבוה נמוכות משמעותית ממצלמות עם חיישן קטן (APS) מסיבה פשוטה – הפוטוסייט (הפיקסל) גדול יותר ומקבל יותר אור לכן מחייב פחות הגברה אלקטרונית המציפה את הרעש (השלג).
גודל הפיקסל גם מציג דרישה קטנה יותר לאופטיקה להרשים אותו, כך שעדשות שהיו גבוליות על מצלמות APS לפתע מציגות תמונות מצויינות על FF.
נוסיף לזה את העובדה שאת פריים ה FF יש צורך להגדיל פחות מאשר את פריים ה APS כדי להגיע להגדלה נתונה, או אז העדשות הפשוטות לפתע מראות את כוחן במלוא הדרן.
אספתי כאן כמה מהחפירות הישנות ושמתי אותן למבחן על ה D700. כל התמונות – לבד מאילו שאציין, צולמו בצמצם פתוח לרווחה.
אתחיל בעדשה קטנה ופלסטית – ה 35-80, שעל DSLR APS לא היתה משהו הואיל והזוית הרחבה שלה נעלמה עם מקדם הקיטוע. ה 35 מ"מ נראה על DSLR עם חיישן APS כמו עדשה של 52.5 מ"מ – עדשה "נורמלית". בימי הפילם, עדשה של 35 מ"מ נקראה עדשה רחבה, והיא חזרה להיות כך על DSLR עם חיישן FF.
כך נראית תמונה שמציגה העדשה באורך מוקד של 35 מ"מ על מצלמת FF DSLR:


כך נראית תמונה שהעדשה מציגה ב 80 מ"מ (טלה קצר):


אם נעשה חשבון הפוך, העדשה מתנהגת כמו עדשת 23-53 מ"מ על חיישן APS (ניקון). לא רחוק מעדשות 18-55 – עדשות הקיט.
והנה עוד שלוש דוגמאות ליכולתה האופטית – שהפכה לפתע לכוכבית:


הדוגמה השניה:


בדוגמה השלישית האיכות והבוקה הנאה:


עדשה זו מצויה למכירה בשוק המשומשות במחיר של כמה עשרות דולרים!
העדשה השניה לדוגמה היא עדשת ה 70-210 AF. זו עדשה שבנויה ממתכת מסיבית, עם זום במשיכה. לעדשה הזו היו מספר גרסאות בעבר. אחת, עם צמצם קבוע 4, אחת AF עם צמצם משתנה (זו שבידי) ואחת AFD.
העדשה הראשונה עם הצמצם הקבוע היתה בין עדשות הזום הראשונות של ניקון והיו הבדלים די ניכרים בין העותקים שלה. עדשת ה AFD ממקדת יותר מהר מהעדשה שבידי, אבל אופטית הן דומות.
להלן כמה דוגמאות ממה שהיא יודעת לעשות עם ה D700.
הדוגמאות מדגימות את החדות שלה ואת יכולת ההפרדה שלה.
הראשונה:


השניה:


השלישית (עין היצור המכוער):


הרביעית (ההפרדה הנפלאה מהרקע):


החמישית:


הששית (שוב עין היצור המכוער בפוזה אחרת):


העדשה הזו בנויה כמו טנק, על FF חדה כמו ג''ילט והמשקל העצמי שלה משמש כמייצב לא רע בכלל.
בשוק המשומשות היא עולה פחות מ 100 דולר במצב טוב.
העדשה השלישית היא ה 80-200 הפלסטית. היא חביבתה של אחת מצלמות הנשיונל גיאוגרפיק בגלל המשקל הקל שלה. לעדשה קצת CA במצלמות APS אבל החדות שלה טובה.
על ה D700 היא מתגלה כעדשה משובחת ביותר. בגלל משקלה הקל יש צורך באחיזה איתנה ונכונה בשעת הצילום.
לעדשה צבעוניות נפלאה וחדות טובה מאוד כפי שנראה מהדוגמאות להלן:


והשניה: